פרשת השבוע, פרשת פנחס, מבארת בפנינו את כוחה של מסירות הנפש, שבאה דווקא מצד הגוף. הפרשה נפתחת בפסוק ״פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״, וצריך להבין את משמעות שמו של פנחס ומכאן להבין את פועלו שהציל את עם ישראל ממצב שבו הם היו ראויים להישמד, אך בכוח המעשה של פנחס נשתכח הרוגז ונתבטלה הגזרה.

שמו של פנחס מבטא את צירוף המילים פן-חס. כידוע לנו הפנים מורכבות משני חלקים, כל אחד מהם הוא פן, ויחד הם פנים. החלוקה של שני הפנים היא חלוקה של ימין ושמאל, ובכל אחד מהצדדים, הפנים, ישנם מרכיבים זהים שמשתייכים לצד שבו הם נמצאים. בצד הימני יש עין, אוזן, נחיר, גבה, וכו׳, וכמו כן גם בצד השמאלי. אמנם ישנה חלוקה ברורה, ובכל צד ישנם המרכיבים ששייכים בו, אך התכלית היא לא הפירוד שלכאורה קיים בחלקים שבשני הצדדים, אלא החיבור של שניהם יחד כדבר אחד שלם. חיבור זה בא לידי ביטוי בפה, שאמנם גם הוא מורכב מחלל ימני ושמאלי, ובשפתיים נראית חלוקה לשני הצדדים, אך שני החלקים הם פה אחד. אם נדייק את מהותו של הפה, שמבטא את חיבור שני הפנים, נשים לב שמלבד החלוקה לימין ושמאל, ישנה גם חלוקה של מעלה ומטה. בחלק העליון, כפי שנראה בשפה העליונה, ברורה החלוקה לימין ושמאל, אך בחלק התחתון, כפי שנראה בשפה התחתונה, החלוקה לימין ושמאל איננה חלוקה בולטת, האחדות של שני החלקים (ימין ושמאל) דווקא היא זו שמורגשת, ומכאן התחושה של הפה כדבר אחד ושלם. זהו החלק שחס על הפן, זהו החלק שמבטא פנחס בשמו ובפועלו. שני הצדדים, ימין ושמאל, הם שני חלקים המרכיבים כל דבר ודבר בעולמנו, אך הבחינה התחתונה שבהם, היא זו שנדרשת לחוס על הנפרדות, שלכאורה מורגשת באלו העליונים, ולפעול את המחסה, שיש בכוחה להעניק, לשלמות שאותה הקב״ה רוצה לגלות בעולם.

בסוף הפרשה הקודמת מתואר זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון, כשהוא מביא לאוהלו אישה מדיינית, לעיניו של משה, ולעיניהם של כל ישראל. בפרשה הקודמת, פרשת בלק, נשלח הנביא הרשע בלעם לקלל את ישראל, אך במקום לקלל הוא נמצא מברך, זאת מאחר והוא כפוף לקב״ה ואין באפשרותו כנביא לפעול נגד דבר ה׳. לאחר שנכשל במשימה לקלל את בני ישראל, נתן לשולחיו, מלך מואב ומדיין, עצה כיצד להכשיל את ישראל ובכך להביא עליהם חורבן וכישלון. עצתו הייתה שבנות העמים יפתו את הגברים שבישראל וכך יוכלו להסית אותם לעבודת האלילים. כתוצאה מזה יתעורר חרון אפו של ה׳ עליהם והוא יביא עליהם חורבן. אכן בני ישראל נפלו במלכודת והחלו לזנות אל בנות מואב, אך הגעתו של אחד מנשיאי שבט שמעון לאוהלו עם אישה מדיינית, לעיני כולם, הייתה נקודת שיא בהידרדרות הדבקות של העם בקב״ה. פה קם פנחס בן אלעזר, נכנס לאוהל בעקבות החוטאים, כשרומח בידו, ובקנאתו לדבר ה׳ הוא דקר והרג את הישראלי החוטא ואת המדיינית שנשלחה להחטיא. במעשה הגבורה שפעל הוא עצר את המגיפה שהחלה לגבות קורבנות מבני ישראל, בה נפלו עשרים וארבע אלף חללים, וכך העביר את גזירת השמד שרצה הקב״ה להביא בישראל, כפי שנכתב - ״ואמר רבי שמעון, ראויים היו ישראל להיות מושמדים באותה שעה, פרט לזה שהקדים פנחס למעשה הזה ושכך את הרוגז״.

את הביאור לעומק הפנימי שמצוי בפרשה, ניתן ללמוד מהפסוק - ״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך״. האב והאם הם שני הפנים, שבאים לידי שלמות בבן. האב הוא צד הימין, החסד, והוא מסמל את הקב״ה, שהמוסר שלו זו התורה הקדושה. והאם היא צד השמאל, הגבורה, והיא מסמלת את כנסת ישראל, שנמצאת יחד עם בני ישראל בגלות ובצרות, וכל מי ששומר את עצמו כנסת ישראל כביכול אחוזה בו ומקדימה לו שלום. וזה מה שפעל פנחס! הוא הפן שנותן מחסה לכל בני ישראל, דרך מסירות הנפש שפעל כשהרג את נשיא השבט החוטא ואת זו שנשלחה להחטיא אותו. פעולתו של פנחס לא הייתה דבר צפוי, העם כולו החל לזנות אחר בנות מואב ומדיין, והחטאים הללו הרגישו כדבר כ״כ רגיל עד שאפילו אחד מנשיאי שבט שמעון הרשה לעצמו להביא אישה מדיינית לאוהלו מול משה וכל בני העם.. כדי לקום ולעשות מה שעשה פנחס, נדרש כוח פלאי של מסירות נפש ותעוזה. זה לא היה תפקידו של פנחס, אף אחד לא ראה בו כאחראי לטפל בבעיה, הוא לא היה צריך לעשות שום דבר בעניין מצד עצמו. אך בכך שפנחס בחר לפעול, הוא מגלה את התמסרותו המלאה לרצון ה׳. הדבר אמנם לא נוגע לו באופן פרטי, אך עניינו הפרטי אינו מורגש בו כלל, כל מה שמורגש בו זה העניין הכללי, רצונו של הקב״ה, ולכן הוא פעל אותו כאילו שהיה רצונו הפרטי ועל כך קיבל שכר נעלה - ברית שלום, היא השלמות שבחלק התחתון, והיא השתקפות השלמות שנמצאת בחלק העליון, אף על פי שלכאורה נראה כאילו שיש בו חלוקה ונפרדות.

פנחס מסמל את הפה של העם, כפי שמשה מסמל את הפה של הקב״ה. כמוזכר לעיל, הפה הוא החלק שמהווה כממוצע מחבר בין שני הפנים, ימין ושמאל. גם בלבושי הנפש - מחשבה, דיבור, ומעשה, הדיבור הוא ממוצע של המחשבה והמעשה, שכן המחשבה היא פרטית ופנימית, לעומת המעשה שהוא חיצוני והוא פועל שינוי במרחב הכללי, כאשר הדיבור משלב את שניהם - מצד אחד הוא ביטוי של המחשבה הפנימית כלפי חוץ, ומצד שני הוא לא משנה דבר במרחב הכללי שבחוץ, מאחר ולשומע יש בחירה אם להתייחס לדבר הנאמר או לא. אם אדם יגיד לאדם אחר להזיז את הכיסא, הרי שהכיסא לא זז. רק בעצם המעשה - הזזת הכיסא, נפעל שינוי במרחב הכללי. וכמו שבפה דווקא החלק התחתון הוא שנותן מחסה לכלל כולו, כפי שבשפה התחתונה אין חלוקה מורגשת לימין ושמאל, ומכאן מורגשת יותר האחדות שיש לפה כחלק אחד ושלם, שמבטא את שלמות הפנים, כך גם בהבדל שמצוי בין פנחס ומשה. משה הוא העבודה שפועלת את חיבור השלמות מלמעלה למטה, ובעבודה זו חייבת להיות מורגשת הנפרדות לכאורה, כפי שקיימת לכאורה נפרדות בין משה לקב״ה, או בין הכהנים, ללווים, וישראל. עבודתו של משה היא ההכרה שכל חלק מכיר במקומו, אך דרך תפילה והתעוררות פנימית יוכל לטפס מעלה מעלה, זו ההכרה בנפרדות שיש במה שנראה לעין אך הכרה באחדות שיש מצד הנשמה, והרי שמצד שורש הנשמה כל ישראל שווים בדרגתם, כולל משה, שהוא נשמה כללית. ופנחס הוא העבודה שפועלת את חיבור השלמות מלמטה למעלה, ובעבודה זו חייבת להיות מורגשת האחדות לכאורה, שאין לאדם רצון פרטי כלל וכלל, וכל רצונו הוא רצון הקב״ה, כפי שבמעשה המצוות כל ישראל מחויבים באותו המעשה, ורק מצד הכוונה יש לכאורה נפרדות לפי דרגתו של היהודי. מצד מה שמייצג פנחס, האחדות היא בגוף דווקא, וגם אם מדובר בנשיא אחד השבטים, שוודאי נמצא בדרגה רוחנית גבוהה, אין זה משנה כלל, מעשיו צריכים להיות ע״פ מה שהקב״ה דורש. וברגע שגם הצד העליון ששואף לרדת למטה (משה), וגם הצד התחתון ששואף לעלות למעלה (פנחס), יפעלו במסירות נפש, השילוב בניהם יביא לחיבור הגוף (פנחס) והנשמה (משה), באופן שלם ומלא שיהיה כאחד ממש, וממנו תתגלה הלשון (השריר שבפה), היא לשון הקודש, והיא דבר ה׳ בשלמותו, כפי שיתגלה במשיח צדקנו, שכל כוחו בפיו.

וזה השילוב של ״מוסר אביך״ ו- ״תורת אימך״, מוסר האב הוא המוסר העליון, אור הזכר. ותורת האם, היא בינת הלב שדרכה מתהווה בכל דור ודור התורה, כדי לחוס על הטבע של הנפש הבהמית ולהעניק לה כלים מתוקנים שימנעו ממנה את הסטייה מדרך ה׳, אור הנקבה. וזה עניינו של פנחס, שמייצג את הצד התחתון, צד המעשה והגוף, שבזכות מסירות הנפש שיש בו לעבודת ה׳, ממקומו התחתון והגשמי, ניתן להגיע למחסה, והרי שלשון ״חס״, הוא עניין הרחמים, שבגלל מסירות נפש של יהודי אחד, שיקום ויפעל מה שאיש לא מצפה ממנו לפעול, הקב״ה יחוס על עם ישראל כולו ברחמים גדולים. וזה עניינה של תורת החסידות, היא גילוי הפנימיות שב״תורת אימך״, פנימיות הנקבה שמעל הזכר, וע״י הפצת מעיינות החסידות, אפילו יהודי אחד שיפעל במסירות נפש להניח תפילין ליהודי אחר, יכול לעורר רחמים גדולים על עם ישראל כולו! ובטח ובטח שיעורר את פנימיות הלב שמעל השכל, בעצמו ובסובבים אותו, וכך יעורר את גילוי הגאולה ע״י ״נקבה תסובב גבר״, היא הגבורה שמאפשרת כלי מתוקן שבו יתלבש החסד, כפי שפעל פנחס בגבורתו.

קטגוריה: אקטואליה