פרשת השבוע, פרשת מטות, מביאה בפנינו שני מצבים שמבטאים את הקשר של עם ישראל עם הקב״ה. לכל אחד ממצבים אלו יש תפקיד וחלק בעבודת ה׳ של היהודי, כשהמטרה בשניהם היא החיבור השלם של עם ישראל ככלל, ושל כל יהודי כפרט, עם הקב״ה, שרצונו בבריאת העולמות היא שנהיה לו יתברך דירה בתחתונים.

הפרשה נפתחת בפסוק ״וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר ציוה ה׳״, ונשאלת השאלה - למה נקראים נשיאי השבטים ׳ראשי המטות׳ ומה הוא ההבדל בין השניים ? כדי להבין את שני המצבים הללו ראשית נעמוד על המשמעות שבין ׳שבט׳ ו׳מטה׳ ומכך נוכל להבין את הקשר לדברים המובאים בהמשך הפרשה.

שבט ומטה הם ענפי האילן, שבט הוא ענף רך שמחובר עדיין לאילן, ומטה הוא ענף שנותק מהאילן וכתוצאה מכך התייבש והתקשה, מכאן חוזקו, בשונה מהשבט שהוא רך. בעומקו של עניין האילן הוא הקב״ה, מכאן שני המצבים שבהם מתבטא החיבור לקב״ה, כאשר בשבט מוצג חיבור הנשמה למקורה האלוקי באופן גלוי, ובמטה מוצג המצב שבו החיבור לקב״ה מוסתר ונדרש לגלות אותו ע״י יגיעה. הבדלים אלו מצויים כבר באותיות עצמן : שבט - שב, לשון לשוב + ט׳, תשע הספירות (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) למעט ספירת המלכות שאינה נדרשת כאשר מצוי החיבור לקב״ה מלך מלכי המלכים בגילוי בעולמות העליונים. לעומת זאת, מטה - מ׳ היא מלכות, ט׳ הן תשע הספירות, ה׳ היא התפשטות אורו של הקב״ה, כאשר במצב המטה בא לידי ביטוי המצב שבו המלכות, תשע הספירות שמובילות למלכות, והתפשטות האור האלוקי במקומות התחתונים, נמצאים לכאורה במצב של נפרדות, מכאן גם המילה מטה, לשון למטה, בתחתית, משמע שבעולם התחתון שאין למטה ממנו, עולם העשיה הגשמי, מורגשת לכאורה הנפרדות מהקב״ה, אותה עלינו לגלות ע״י החיבור כפי שהוא בגילוי כאשר הנשמה כלולה במקורה. כעת ניתן גם להבין את שייכות המילה ׳נשיא׳ ל׳שבט׳, לשון נשיאה ורוממות, ואת שייכות המילה ׳ראש׳ ל׳מטה׳, שהראש הוא מוביל הדרך ותפקידו לכוון ממקומו הגבוה ברוחניות ובגשמיות, את המקום הנמוך, בו מורגש הקושי וההעלם על הרוחניות. בפרשת ״שלח לך״ נכתב ״איש אחד למטה אבותיו, כל נשיא בהם״, מכאן שהמטה הוא לאבותיו, הניתוק של האדם ממקורו והיותו כאדם העומד בפני עצמו, לעומת ׳כל נשיא בהם׳, הנשיא איננו נפרד, הוא בהם, בתוכם.

מוצגים בפנינו שני מצבים בעם ישראל, המצב הראשון הוא העבודה הפנימית של העם כאשר נשיאי השבטים מרוממים ונושאים את בני השבט אל מקומם המתוקן בתשובה אמיתית ושלמה, בעבודה זו נדרשת עדינות ורכות. והמצב השני הוא העבודה ברמה החיצונית, ההתמודדות מול הקליפות ומול אומות העולם, פה נדרשת הנהגה של בני המטה, כיצד למנוע קילקול של מה שמתוקן. לעבודה זו נדרש חוזק ועמידה איתנה, מצד הראש שמכוון את ההליכה בכיוון הנכון, כפי שהמקל משמש להליכה, ומצד שני יש בכוחו של המקל להכות בחוזקה בכל איום שמתגנב ומנסה להרוס ולחרב. שני המצבים מייצגים את הדרך לדבקות בקב״ה, כפי שבמצב הראשון הנשמה כלולה במקורה, לפני ירידתה לעולם והתלבשותה בגוף הגשמי, דבקות מוחלטת, כמו השבט, הוא הענף שמחובר לאילן. כמו כן, במצב השני, בו הנשמה מתלבשת בגוף הגשמי ולכאורה מורגשת בה הנפרדות ממקורה, שם נמצא הקושי שבגילוי החיבור עם הקב״ה, עד למצב שהאדם יכול להרגיש נפרד ומנותק ממנו חלילה. שם נמצאת המלחמה עם היצר הרע ועם גשמיות העולם, כמו ענף שנכרת מהעץ, מטה, והתקשה כ״כ עד שלכאורה אין דמיון בינו ובין ענף רך ופורח שמחובר לעץ.

בהמשך לפסוק שפותח את הפרשה נכתב ״איש כי ידור נדר לה׳ או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה״, פה נדרש להבין את ההבדל שבין נדר ושבועה, ומכאן את הקשר לחלקה הראשון של הפרשה ולשמה, שמבטא את העניין הכללי שמובא בה.

אמרו חז״ל ש"נדרים – סייג לפרישות", מכאן שהנדר משמש את האדם כדי שיפרוש מתאוות העולם, כך ימנע מעצמו הפרעות והסחות דעת בעבודת ה׳. באותיות המילה ׳נדר׳ מצוי מהותו של העניין : נדר - נ׳ זה חמישים (נ׳) שערי בינה, ודר׳ מלשון דירה, משמע שדרך ההתבוננות של היהודי במציאות התחתונה ובכוחו להתמודד איתה, עליו להציב לעצמו סייגים ובכך למנוע מעצמו התמודדות עם מה שמעבר לכוחותיו כרגע, זאת על מנת שלא יכשל ויוכל ללכת מחיל אל חיל, עד שיהיה בכוחו לעמוד בגבורה מול כל תאוות העולם ואף להחדיר בהם קדושה, ללא הצורך בנדר שמחייב אותו לקיים או להימנע מדברים מסויימים, כך יוכל לקדש את המציאות התחתונה כולה בכוח טבעי וגלוי, ולהכין אותה כדירה לה׳ יתברך. הנדר מייצג את העבודה מלמטה למעלה. השבועה היא מלשון שובע, מילוי החוסר והשלמת הצורך התחתון והגשמי. לפני ירידת הנשמה לעולם והתלבשותה בגוף הגשמי משביעים אותה ׳תהי צדיק ואל תהי רשע׳, משמע הענקת כוח עליון שטבוע בפנימיותו של היהודי, אותו הכוח שעליו לגלות כאשר הנשמה מתלבשת בגוף והחיבור שלה לקב״ה נמצא בהעלם והסתר. השבועה מייצגת את העבודה מלמעלה למטה, היא ההתחייבות שיש ליהודי מול בוראו, לגלות ולהסיר את כל מה שגורם להרגשת הנפרדות בניהם. גילוי כוח פנימי שמצוי בכל יהודי כפרט, ובעם ישראל ככלל. מכאן שהשבועה והנדר אף הם מייצגים שני מצבים בכוח שיש ליהודי בעבודת ה׳, מצד אחד הכוח להימנע ממה שמפריע ומקשה (נדר-מטה-כוח תחתון), ומצד שני גילוי הכוח הפנימי, שניתן לו על מנת שיוכל להתגבר על כל קושי והפרעה (שבועה-שבט-כוח עליון).

לאחר פירוט הדינים שקשורים בנדר ובשבועה, מצווה הקב״ה את משה לנקום את נקמת ישראל במדיינים, שסומנו ע״פ ציווי אלוקי כאוייב שצריך להשמיד, על מנת שלא יחטיא את בני ישראל. נשאלת השאלה, כיצד מתקשרים הדברים האמורים בתחילת הפרשה לעניין המלחמה במדיין ?

כל עניינם של מדיין הוא המדון והמריבה, הדין. קליפת מדיין היא קליפה שעם ישראל נדרש להשמיד גם בעצמו, בפנימיותו, וגם מחוצה לו, במה שמאיים לחרב ולקלקל את הדבקות שלו בקב״ה. כזכור, בלעם ייעץ למדיינים לשלוח את הנשים שיפתו את הגברים בישראל וכך ידיחו אותם לעבודה זרה. ע״י זה יגרמו לפירוד בין ישראל והקב״ה ובכך יחלישו את כוחם ועוצמתם. זה בפן החיצוני, הפן שמייצג את השפעת העולם וגשמיותו בהעלמה והסתרה על הקשר שיש לישראל בקב״ה, כפי שמבואר בעניין המטה. ובפנימיות, קליפת מדיין היא קליפה שמצוייה בכל יהודי והיא הפירוד וההתחלקות, שנאת החינם ופירוד הלבבות. חוסר ההכרה בשייכותו של היהודי בכוח אחד, הוא עם ישראל. מזה לומדים הוראה בעבודת ה׳ שישנם שני מצבים בעולם, הראשון מתחיל בחיבור ונגמר בפירוד, זה כוח הסטרא אחרא, היצר הרע. כוחו משפיע ע״י התעוררות האדם בחיבור לדברים הגשמיים המתכלים, ובכך נוצר הפירוד שלו מהכוח הרוחני שמחייה ומקיים אותו כפרט, ומהכוח העצום שאותו הוא נדרש לגלות, הכוח שבאחדות ישראל, הוא הגוף שבו הקב״ה נתאווה לעשות לו דירה. הכוח השני מתחיל בפירוד ומסתיים בחיבור, זה כוח הסטרא דקדושה, הוא פנימיות הרצון העליון שחפץ להשפיע חיות בעם ישראל, כוח זה מתחיל בפירוד הנשמות ממקורן בקב״ה בעולם הרוחני והתלבשותן בגוף הגשמי, פירוד שבא לידי ביטוי בהעלם והסתר שיש על אלוקות בעולם הגשמי, העלם והסתר שאותו היהודי נדרש לגלות ע״י התעוררות בחיבור לאלוקות ולדברים הרוחניים שהם נצחיים, ובכך נוצרת האחדות שבין הגוף והנשמה, ביהודי כפרט, ובעם ישראל כולו ככלל, שהרי לשם מטרה זו נברא העולם, כדי שהקב״ה יעשה לו דירה בתחתונים, בעם ישראל, הוא גוף אחד, הגוף שבו יאיר אורו של ה׳.