פרשת השבוע, פרשת דברים, מביאה בפנינו שלב חשוב בעבודת התשובה. השלב שבו התורה מעוררת ומגלה ביהודי את עצם הנשמה, את החיבור של הפנימי והחיצוני, העליון והתחתון, הקצר והארוך, הגבול והבלי גבול, הגלות והגאולה - הגשמת החזון.

הפרשה נפתחת בפסוק - ״אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב״. נדרש להבין את המשמעות הפנימית של הדברים אשר דיבר משה, ואת ההבדל בינם לבין הדברים אשר דיבר עד כה הקב״ה דרך משה, וכיצד בחיבור בניהם מתגלה עצם התורה.

חומש דברים נפתח בפרשת דברים, בה נושא משה בפני העם סיכום של כל התורה, כולל דברי תוכחה על המאורעות שעברו בני ישראל בדרכם לארץ, כפי שהוא, משה, משיג את הדברים בשכלו. את התורה עד כה, בארבעת החומשים הקודמים, נתן הקב״ה דרך משה ששימש רק כצינור שדרכו עוברים הדברים, בכך התורה נשארה במקומה הבלתי מוגבל, מעל גדרי העולם. אך את הדברים בחומש דברים אומר משה מפי עצמו, כפי שהתורה נתלבשה בשכלו והשגתו ברוח הקודש, לכן סיכום התורה שמובא בחומש דברים מותאם לגדרי העולם המוגבל ובכך מתאפשרת היכולת שהתורה תתקבל ותתלבש בעולם. אין זה אומר שמשה מביא את הדברים על דעת עצמו, וודאי שהדברים המובאים מפיו הם דעת ה׳, אך ישנו הבדל מהותי בינם ובין הדברים שהועברו דרכו בארבעת החומשים הקודמים. בחומש דברים משה מביא את דבר ה׳ לא כצינור, שדרכו הדברים רק עוברים למטה, אלא כאדם שמשיג השגות בשכלו ומבטא את הצורה שבה התורה התלבשה בו. משה רבינו נמצא במצב של ביטול מוחלט לאלוקות, לכן על אף שהדברים מובאים כמה שהתלבש בהשגה שכלית מוגבלת, הם עדיין משקפים את דבר ה׳ לא פחות מהתורה שניתנה לעם ישראל עד כה.

כדי לדייק ולהבין במה הדברים הנ״ל אמורים, ננסה להבין קודם את משמעות השם ״דברים״. דברים הם מלשון דיבור, אך כשנכתב ״הדברים אשר דיבר״ מובא בפנינו רמז לא רק למה שדיבר משה בפרשה, אלא גם לדברים אשר ידבר משה בכל דור ודור בעתיד, עד השלמות שתבוא בדברים שיאמר ויחדש משיח צדקנו, הוא משה כגואל אחרון. כידוע, מחשבה, דיבור, ומעשה, הם שלושת לבושי הנפש, כאשר הדיבור הוא מעין ממוצע שכולל בתוכו גם מן המחשבה שקודמת לדיבור וגם מן המעשה שיבוא לאחר הדיבור. המחשבה היא פרטית ונסתרת, אין לאף אדם דרך של השגה בה, מלבד לאדם שחושב אותה, שגם אצלו ההשגה במחשבה היא לא השגה שכלית אלא השגה עליונה ורוחנית. כדי שהמחשבה תהיה בגדר של השגה שכלית, עליו לתרגם אותה לאותיות ומשפטים שיגדירו אותה באופן שמגביל אותה למקום מושג. לענייננו המחשבה היא כמו התורה שקיבלנו בארבעת החומשים הקודמים, כאשר הקב״ה תרגם לנו, דרך משה, את הדברים הנשגבים לאותיות ומשפטים שמושגים כדבר מוגבל לכאורה. המעשה הוא גלוי וחשוף, לכולם יש השגה בו, כולם יכולים לראות את הדבר לאחר שהוא נעשה, הוא פועל שינוי ממשי בעולם מאחר והוא גשמי לגמרי. כדי שיהיה בו גילוי רוחני צריכה ללוות אותו כוונה, היא פנימית ופרטית למי שפועל את המעשה, כמו המחשבה. לענייננו המעשה הוא כמו התורה שבעל פה, תורה שמנציחה את המעשים שפעלו בני ישראל כאשר החדירו בגשמיות העולם את התורה, היא הכוונה שבמעשה. בדיבור מצוי החיבור של השניים, מצד אחד הדיבור הוא ביטוי של המחשבה הפנימית והרוחנית, באופן שבו היא נתפסת בשכל ומתבטאת באופן מוגבל ע״י אותיות ומשפטים, ומצד שני הדיבור מתבטא כלפי חוץ ולכן יש בכוחו לפעול שינוי ממשי בעולם, במידה והשומע אותו יחליט לפעול על פיו. בפרשתנו ישנו רמז למה שעתידה התורה להתהוות ולהיות כאשר יתווספו אליה החידושים שיגלה ויחדש משה רבינו שבכל דור ודור (גמרא, שולחן ערוך, וכו׳...) ע״פ ההשגה השכלית שישיג, דרך הביטול הגמור לתורה שניתנה עד לדורו, מתוך תפיסה שהיא בלתי מוגבלת ויש בה אינסוף לגלות, זאת בהתאם למה שנדרש לעם ישראל באותו הדור כהכנה לכניסתם אל הארץ, משמע אל המקום המוגבל בתוך גדרי העולם, בו הם צריכים לגלות שלב נעלה יותר מזה שנגלה עד כה, בגשמיות וברוחניות.

נשאלת השאלה, מדוע צריך שבכל דור ודור יתווספו דברים לתורה ? מדוע עם ישראל לא מקבל את שלמות הגילוי, תורתו של משיח, כבר בשלב זה ?

משה רבינו מלמד אותנו בפרשת דברים מהי אהבת ישראל אמיתית, אהבה עצמית כמו זו שהקב״ה אוהב את ישראל. המטרה בחידושים שמתווספים לתורה בפרשתנו, כמו גם מה שעתיד להתחדש בדורות הבאים, היא ההכנה של העם ככלי מתוקן לגילוי האור הנעלה ביותר - אור הגאולה. כדי שבני ישראל יוכלו לתקן בעצמם כלים חזקים וראויים, התורה צריכה להיות מותאמת לדרגה שבה הם נמצאים ולצורך שלו הם נדרשים באותה העת. כמו אב שמסביר לבנו בן החמש שעליו להיות נחמד ואדיב כלפי חבריו לגן אם ירצה לשחק איתם, אך את אותה הנקודה יסביר לבנו בגיל 12 בטענה ששיתוף פעולה הוא דבר חשוב שמעצים את הכוח הפרטי שלו לכוח כללי ומשותף יחד עם החברים, כך יוכלו להשיג יותר כשילמדו אחד מהשני ויפעלו יחד. בעתיד יבין הילד שכל אלו הכשירו בו את היכולת לפתח מערכת יחסים טובה עם אישתו וכתוצאה מזה לנהל חיי משפחה טובים ובריאים. אם האב היה מסביר לבנו בגיל 5 שעליו להיות נחמד ואדיב לחבריו כדי שבעתיד יוכל להיות בעל טוב, הרי שהבן לא היה מוצא את ההקשר בדברים ותירוץ זה לא היה מניע אותו לפעולה.. ברגע שהתירוץ הוא כדי לשחק יחד עם חבריו, דבר שבו הוא מעוניין ויש לו צורך בו, הדברים יתקבלו אצלו מתוך השגה וירגילו בו מצב מתוקן שילך ויתווסף משנה לשנה לפי צרכיו החדשים. באופן דומה הכין משה את בני ישראל לקראת כניסתם לארץ, שם הם יצטרכו לפעול וליצור את גילוי האלוקות בעצמם, כמו הבן שהתחתן ועכשיו עליו לעבוד ולפרנס כדי שיוכל לקנות מצרכים לשבת, לא כמו שהיה כשהיה ילד ובאופן ניסי, לתפיסתו, החלות והמטעמים הגיעו לבית.

אם כך מדוע משה דיבר לעם דברי תוכחה? למעשה דברי התוכחה הם דברי חיזוק לעם ישראל, הרי שהנה הם הגיעו והם עומדים להיכנס לארץ ישראל, שוודאי הכניסה עצמה תהיה מלווה בקשיים רבים, לכן מזכיר משה לעם ישראל את כל החטאים שחטאו, ועל אף כל זה הם התגברו ודרך הירידות והעליות הקשר שלהם עם הקב״ה רק התחזק. הם למדו לסמוך על ה׳ וללכת ע״פ מה שציווה, והקב״ה ראה שהם אכן ראויים להיות עם הנצח והוא נתן להם להגיע לארץ ישראל מתוך אמונה וידיעה שהם יגשימו את החזון, הם יעשו לה׳ דירה בתחתונים כפי שנתאווה. כשהילד קטן ותמים אין לו את הכוחות הנדרשים כדי להתמודד עם כל מה שמנגד לתמימות, כדי שהוא יהיה חזק מספיק כדי להתמודד עם העולם עליו קודם כל לעבור את תקופת המדבר, התקופה שבה הוא בטל לאביו ואימו, תקופה שבה הוא לומד כיצד עליו להתמודד עם היעדר התמימות, הדעת, וכך יבטיח את כניסתו לעולם שבחוץ באופן כזה שיאפשר לו להגן על התמימות ואפילו להחדיר אותה במקומות שבהם מה שמנגד לה גבר וכיסה עליה. כמו שבני ישראל דרך הקשיים שחוו במדבר קיבלו כוחות להתמודד ולהתגבר על כל מה שמנגד לקדושה, עד שהבטיחו שהכניסה לארץ לא תושפע מכוחות אלו, ואפילו אם יפלו ויחטאו, יש בהם את הכוח לחזור בתשובה ולכפר על מעשיהם, כפי שעשו בחטאים שחטאו במדבר, שהתגברו על החטא ועל העונש דרך יגיעה ועבודה קשה ולאו דווקא בכוח שמעל הטבע, עד שכל אלו הובילו אותם לדבקות בה׳ יתברך. כמו אדם שכדי להרוות את צימאונו נדרש ללכת מרחק מה ולשאוב מים מהבאר. בהליכה בדרך הוא יתעייף ויהפוך צמא יותר, אך התגברות הצימאון תהפוך את שתיית המים לשלמה ומענגת יותר, מה גם שמאחר והוא עבד והתייגע כדי להשיג את המים יהיה לו ערך גדול יותר אליהם, תהיה בינו ובניהם דבקות ושייכות.

קטגוריה: פרשת השבוע