פרשת השבוע, פרשת האזינו, מבארת בפנינו את כוחה של האמונה בהימצאותו של הקב"ה, הוא כלי המלחמה של היהודי בקרירות של העולם הגשמי. בפרשה נקרא הציווי האלוקי בברית שה' כרת עם בני ישראל בשם "שירה", והעדים הנצחיים לברית זו הם – השמים והארץ.

מה משמעותם של השמים והארץ כעדים לברית הנצחית ? ואיך כל אלו מתקשרים לעניין השירה ?

כידוע, שמה של הפרשה מרמז את עניינה הכללי, עניין שממנו נמשכים כל הפרטים ופרטי הפרטים שמובאים בכתוב. כדי להבין את עומקה הנסתר והאלוקי של הפרשה, נעמוד על משמעות העדים (השמים והארץ), ועל הקשר המיוחד שיש להאזנה לשירה, ככלי שמגלה את הימצאותו של הבורא בעם ישראל כדבר ממשי, שנותן כוח לפעול ולגלות את נקודת השלמות האלוקית, זו שהנפש הבהמית וגשמיות העולם החומרי מנסים להסתיר.

כבר במילה "האזינו" ניתן למצוא את הרמז לכלליות הפרשה, כאשר המילה האזינו מורכבת מהצירוף: הא' - זינו. משמע – שה- א', הוי' אלוקים, עצמותו ומהותו של הקב"ה, הוא "זינו" – כלי הזין שלו, כלי המלחמה של היהודי.

במה דברים אמורים: המילה האזינו במשמעותה הפשוטה מבטאת את עניין ההאזנה, שבשונה משמיעה רגילה מבטאת נופח של ריכוז והעמקה. כשאדם שומע דבר מה, יכול להיות שהדבר אינו חודר בו ופועל שינוי. אך כאשר האדם מאזין, הוא מרכז את כל כולו בדבר שאותו הוא שומע, כדי שאותו הדבר יפעל בו שינוי והתעוררות, או לפחות יעורר בו את הנקודה הפנימית, שממנה מאירה ההתבוננות, שבסופו של דבר תוביל לשינוי וצמיחה - לגילוי האמת הפנימית.

מבואר בחסידות שמבנה גוף האדם מורכב באופן שמשקף את עניינו הרוחני. משמע שבאיבר הגבוה ביותר בגוף, מתגלה הרוחניות הכי נעלית – כמו במוח האדם, הוא עיקר משכנה של הנפש האלוקית, והוא זה ששולט במתן ההוראות ליתר חלקי הגוף. כמו כן, עניין זה פועל באופן דומה גם בצורה רוחבית. משמע שהאוזניים, הם החלק החיצוני ביותר לצדדים, באותו מקום גבוה שמתגלה בו הרוחניות מבחינת הגובה – יש בהן את ההשגה הכי גבוה בתפיסת האמצע, המקום שממנו נובעת המהות הפנימית של האדם. כמו כן, ניתן למצוא שבאף, שממוקם במקום הקדמי ביותר, מתגלה הקשר למקום העמוק ביותר, או אם תרצו ה"עתיק" ביותר. ע"י חוש הריח ניתן להיזכר בתחושות רגשיות מהעבר ומיד לחוש את אותם זיכרונות רחוקים, ואפילו אם אלו זיכרונות שמצויים בעצם הנשמה, ולא ממש בחיים שהאדם חי וזוכר מהרגע שנולד.

בעניין האוזניים, שהקשרו למה שנתבאר במשמעות המילה "האזינו", אנו רואים דבר מופלא - באוזן מצוי עור התוף, הוא קרום דק שמורכב משלוש שכבות, כאשר השכבה הפנימית ביותר היא שכבה רירית (נעמוד על קשר הריריות לעניין המים כפי שהם מובאים בעניין השמים), ובאופן כללי תפקידו של הקרום על כל השכבות שבו, זה לתרגם גלי קול שנקלטים מהאוויר ולהפוך אותם לקול בעל עוצמה מוגברת. במובן מסוים, האוזן של האדם הופכת דבר נעלם לגלוי. גלי קול שנמצאים בהעלם בתנודות שבאוויר, הופכות לחוויה קיימת וממשית שיצאה מההעלם אל תוך מקום הגלוי לאדם.

הפרשה נפתחת בפסוק – "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". השמים והארץ משמשים כעדים שקיימים לעולם, וכפי שאמר להם הקב"ה לישראל – הסתכלו בשמים.. שמא שינו את מידתם. השמים והארץ הם דבר נצחי: השמים מבטאים את החים הנצחיים, את שורש הנשמה במקורה בקב"ה. והארץ על אף היותה דבר נצחי וקיים לעולם, מבטאת את עניינו של המוות, את החומר הגשמי שמתכלה, זאת עד שהוא יזדכך ויוכל להיות כלי מתוקן שתתגלה בו האלוקות באופן שאינו מכוסה. המילה שמים מורכבת מהצירוף – "שם מים", וכפי שידוע – רוח אלוקים מרחפת על פני המים. והמילה ארץ מורכבת מהצירוף – "א' רץ", משמעותו הרצון של הקב"ה. בעניינה של השירה שמובאת בפני בני ישראל, השמיים הם התורה שבכתב והארץ היא התורה שבעל פה, לכן "שירת האזינו" היא פרק לב בספר דברים, והיא מהווה את הלב, הפנימיות, של דברי משה לבני ישראל, והרי שגילוי נקודת פנימיות הלב הוא גילוי האור האלוקי הנעלם שאותו הגשמיות מכסה. משמע – קיום התורה כולה תלוי בהבנת העניין הפנימי שמובא בפרשת האזינו. כפי שכתוב בפרשת וילך לא יט – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".

כיצד משמשים השמים והארץ כעדים נצחיים לבני ישראל בקיום הברית עם ה' ?

למים תכונה ייחודית - גם הם, כמו האופן שבו פועל חוש השמיעה שבאוזן, מגיבים לגלי הקול הנעלמים ואלו פועלים בהם רטט, רק שבמים אין תרגום גלוי לקול ממשי שהאדם מבין, כמו באוזן. העניין הרוחני שנמצא במים, ובא לידי ביטוי בנפש האדם (הנפש מלובשת בדם שהוא נוזל מימי), נשאר תמיד בהעלם גמור. לכאורה נדמה שאין לאדם את היכולת לבקר את תקינותם של המים בגופו, אך הפרשה מוכיחה לנו אחרת! כאשר למעשה העניין פועל באופן הפוך ממה שנדמה לנו. המים הם אלו שמאזינים לנו, ולא אנחנו אלו שמאזינים להם, בשונה מההאזנה לשירה (היא עניין התורה). לעומת זאת הארץ, שמבטאת את כל מה שגלוי בגוף הגשמי, היא זו שתשמע וכתוצאה מכך הפה ידבר. כך שבעצם הדרך של האדם להתקשר עם העולם הנסתר, ולהוציא אותו מההעלם, היא דווקא דרך הדברים שגלויים בו, והם אלו שמבטאים באופן חיצוני את הביטוי למקומו הפנימי בהתגלות האמת האלוקית.

לשם גילוי ההעלם והוצאתו מן ההסתר ניתנה לנו התורה, לה אנו מסוגלים להאזין. משמע שממנה אנו יכולים לתרגם את הנסתר לדבר גלוי! אם כך, התורה שבכתב (השמים) מבטאת דבר סתום ואינסופי, שממנו ניתן לגלות אינסוף רבדים שחשובים ליהודי בעבודת ה' בחיי היום יום. אך את הרבדים הללו אנו מוצאים דווקא במה שגלוי בארץ, משמע בתורה שבעל פה. כאשר היהודי יבחן את מקומו ביחס לתורה ומצוותיה, כפי שהיא באופן גלוי בהלכה ובקיום המעשי, זה יהיה לו לאות וסימן למקומו בגילוי ההארה משורש הנשמה הנעלם והנצחי. לכן בפרשת וילך הזכרת השמים והארץ בפסוק "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך", היא ביטוי של אות וסימן. אך בפרשתנו הזכרת השמים והארץ היא עדות של ממש! כאשר האות והסימן הוא שינוי המידה שלכאורה מורגש בהם - הברכה שמביאה לחיים, או ח"ו הקללה שמביאה להיפך החיים. אך הדבר הנצחי שעומד בהם לעולם הוא לא עניין השכר והעונש, אלא עדות של ממש. כמו שני עדים שמודעים לתפקידם, וברגע ששניהם יתנו עדות זהה תחשב עדותם לאמת בפני השופט. ועדות האמת, שתבטא את האמת לאמיתה, היא כאשר האור האינסופי של הקב"ה יורגש באופן גלוי בשמים ובארץ - אז עדותם תתקבל בפני השופט (הקב"ה) ותושלם גאולת ישראל באופן נצחי.

לסיכומו של עניין – כאשר דבר המובא בתורה שבעל פה כחידוש, מוכח כזהה ותומך לדבר שמובא בתורה שבכתב, כמו גם לכל מה שקדם לו בתורה שבעל פה, יש לו חזקה של אמת. ובהתבוננות העצמית של היהודי על מקומו בעבודת התיקון וגילוי האור האלוקי שטמון בו – כאשר פעולותיו המעשיות בתוך העולם הגשמי זהות ותומכות במקום שבו הוא נמצא בתחושה הרוחנית, זהו גילוי של אמת פנימית ולא של דמיונות שווא. וברגע שיתקבל בו האות, דרך שינוי מידתם של השמים והארץ לכאורה, משמע - ירידה רוחנית בתחושת החיבור לקדושה, או אי קיום המצוות המעשיות ח"ו, הוא ידע שלא היה זה דבר שלם המגלה את עדות האמת האלוקית, אלא רק שלב בתהליך הגילוי, ולא מהות הגילוי עצמו.

בעתיד לבוא תהיה שלמות העדות של השמים והארץ, כאשר תורתו של מלך המשיח תגלה את הגילוי האינסופי שבתורה כולה, ואחריה לא תוסיף לבוא התהוות התורה באופן המשקף זמניות שתקפה לדור מסוים ולרובד מסוים במכלול שממנו נגזרת עבודת היהודי בזיכוך העולם. המשך ההתהוות של התורה יהיה גילוי מהתענוג האינסופי, מהות הגילוי העצמי שבשמיים (והרי שהמים מצמיחים כל מיני תענוג). וכמובן גם בחיים הנצחיים, כאשר הגוף הגשמי יחדל מלהתכלות ולמות, ויהפוך כלי מזוכך, ראוי ומתוקן, לגילוי האור האלוקי מעצם הנשמה בשורשה ומקורה. עד שאפילו המתים יקומו לתחייה, ומתוך ההגעה לשלמות החומר הגשמי, יאיר האור גם את החושך שליווה את תהליך ההתהוות, ויתגלה יתרון האור שבא מהחושך - והחושך בעצמו יהפך לאור, באופן שהתהוותו תעיד על מהות הגילוי העצמי שבארץ (והרי שכל ירידה היא למטרת עליה, וכך גם במוות ובהתכלות של החומר הגשמי). עדות זו של השמים והארץ תשקף את גילוי האמת האלוקית ואת ההגעה לגאולה האמיתית והשלמה באופן פנימי, נצחי, ואינסופי - גילוי פנימיות הלב שמעל השכל – כפי שנתבאר לעיל, שפרשת האזינו מבטאת את הלב של ספר דברים, וקיום התורה כולה תלוי בהבנת פנימיות הפרשה, שהרי פנימיות הלב היא נקודת האור האלוקי שאותה אנו נדרשים לגלות, ועליה יעידו השמים והארץ - כאשר גשמיות הארץ לא תוסיף לכסות ולהעלים עליה, אלא שדווקא בה יורגש הגילוי באופן עצמותי בצורה חדה וברורה.

כך על ידי "האזנה", מתוך התעמקות והכלה אמיתית של התורה, יוכל היהודי לתרגם את כל מה שנסתר ונעלם, ולהפוך אותו ל"קול" ממשי שחודר ונכנס בפעולותיו הארציות, ולא רק חולף לידו בדרך האפשר. ובאם ח"ו יתעלם מאותות האזהרה ומהסימנים שייתן בו הקול - יפגע ויתכסה המקום הפנימי (המים שעל פניהם מרחפת רוח ה') שמהווה את החיות האלוקית שלכאורה בלתי מורגשת בו (בדומה לרירית שמהווה את השכבה הפנימית של עור התוף), עד שיחדל מלתפקד ויתכלה החומר שבו הוא פועל את גילויו. ואם ישכיל להאזין לו ולפעול בהתאם להוראותיו - תתגלה בו השמחה ונקודת התענוג שמצויה בפנימיות הלב, ומתוך גילוי כוח זה יוכל לגלות בתוכו אור אלוקי ממש, שאיתו יפעל כדי לנצח את כל מגבלות העולם הזה. בהקשר זה פועלת גם פעולתו של השופר, שגורם לרטט במים שבגוף, וכך פותח את שערי השמים, הם פנימיות הלב, שמקורה ושורשה הוא חלק אלוקה ממעל ממש.

קטגוריה: פרשת השבוע

תגיות: ברית מילה