פרק 3: מהי מהותה של התפילה?

המשנה (מסכת ברכות פ"ה ה"א) מלמדת אותנו :
"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפילו המלך שואל בשלומו – לא ישיבנו. "ואפילו נחש כרוך על עקבו – לא יפסיק".
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה". ממשנה זו אנו למדים שחז"ל ייחסו חשיבות רבה לתפילה עד כדי כך שאם עומד נחש ליד המתפלל אין להפסיק.
ידוע גם שבחסידות ישנה הדגשה על ההכנה לתפילה, כמו-כן על ההתבוננות בשעת התפילה עצמה. ההכנה לתפילה כוללת טבילה במקווה טהרה, נתינת צדקה ולימוד החסידות. הרבי מלובוויטש הורה בהזדמנות מסויימת ללמוד פרק מספר התניא כל בוקר, קודם תפילת שחרית, כחלק מההכנה.
תפילתינו נקראת "עבודה שבלב" כמו שאמרו חז"ל (תענית ב') "ולעבדו בכל לבבכם' – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה."
הנה ממה שקראו חז"ל לתפילה 'עבודה שבלב', אנו למדים שכוונת הלב בתפילה אינה רק תנאי שיהא מוסיף ומצרף כוונה אל אמרי פיו, אלא שורש עבודה זו היא בלב.
עוד נאמר מפי חז"ל (ברכות ל"ב א') "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל" השבח לקב"ה תופס מקום נרחב מאוד בתפילה כמו בפסוקי דזמרה, בברכת "יוצר אור" ובתפילת שמו"ע.
ונשאלות השאלות: לשם מה דרושים כל ה"הקדמות" ומזמורי התהילים? מדוע אי אפשר פשוט לבקש בלי כל ההכנה והשבח עליה דיברו חז"ל? מהי חשיבותה של התפילה? ומהי מטרתה?
בפרק זה אנו מתכוונות לענות על שאלות אלו עפ"י הוגים שונים, ולהרחיב בנושא זה.

הריה"ל בספרו 'העיקרים' (מאמר שלישי) מדמה את התפילה ל"גרעין הזמן ופריו", שהתפילה תופסת מקום מרכזי בעבודת ה' של היהודי.הוא מביא שתי מטרות עיקריות לתפילה:
1. בתפילה האדם יוצר קשר ישיר עם הקב"ה, וכלשונו של הריה"ל "ע"י התפילה – החסיד מתעלה ומדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים". הקשר הוא כל כך ישיר עד כדי כך שאנו פונים אל הקב"ה בתפילה בלשון נוכח "ברוך אתה..."
2. התפילה נועדה לשמש כמזון רוחני לנפש - "שכן תפלת האדם טובה לנפשו כשם שהמזון מועיל לגוף". ריה"ל מדמה את התפילה דווקא כ'מזון', כשם שהמזון מחזק את הגוף ומקיים אותו כך בדיוק אותו הדבר לגבי התפילה, היא מזככת את הנפש ומחזקת אותה, וכן כמו שהמזון משביע למספר שעות מסוים וככל שהאדם מתרחק משעת האכילה הוא נעשה יותר רעב כך גם התפילה 'משביע' עד לתפילה הבאה וככל שעובר הזמן מן התפילה - נפשו של האדם נעשית יותר 'רעבה' לתפילה.
בדומה לדעתו השניה של הריה"ל מסביר הרמח"ל בספרו 'דרך ה' ' (חלק ד' פרק חמישי) את התפילה כזמן שבו היהודי מתעלה ומתקרב אל ה' – "והנה היה מחסד השי"ת לתת לאדם מקום שיתקרב אליו יתברך", שכן האדם היה רחוק מה' לפני התפילה בגלל עיסוקיו בטרדות העוה"ז ואולי גם היה שקוע בתאוות העולם ואחרי התפילה האדם התעלה וזכה להתקרב אל ה'.
יוצא אפוא שגישתם של הריה"ל ושל רמח"ל היא שמטרת התפילה היא עצם הקשר בין היהודי ובין הקב"ה.

המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התפילה עמוד פא) סובר שמטרת התפילה היא על מנת שהיהודי יכיר במידת חסדו של הקב"ה וירגיש שכל השפע תלוי בה' ויכיר שהכל מאתו יתברך. כלומר, בבקשות אין האדם באמת מבקש צרכים כאלה או אחרים, אלא בעצם אומר שמבלעדי הקב"ה לא היה לו כלום ולכן כל מה שיש לו בעולם הוא מחסדי הקב"ה.

הרש"ר הירש (ספר חורב פרק ג') מזהה בתפילה את הפועל "פלל" עם שפיטה, ולכן מפרש את התפילה כמעשה של משפט בו האדם עומד מול עצמו, עושה משפט לעצמו. הרש"ר הירש מבין כי התפילה היא חשבון נפש. זהו זמן בו אדם בוחן את מצבו אל מול המצב השלם. התפילה, אם כן, מעמידה את האדם במרכז תשומת הלב ודורשת ממנו לבצע תיקון. אשר על כן, בהקשר הכללי עולה כי התפילה לא באה לשנות את המציאות אלא את תפיסת עולמו של האדם, וכלשונו: "משמעות המילה היא: כי המתפלל יוצא ממסגרת החיים הרגילים ומשתמט מהם, על מנת לחרוץ משפט וצדק על עצמו, על אודות ה"אני" שלו ועל אודות כל ההתיחסויות שלו בנוגע לה' ולעולם".

בשונה מגישתו השנייה של ריה"ל ומגישתו של הרמח"ל, סוברים המהר"ל והרש"ר הירש כי התפילה נועדה לשנות את הרגשתו של האדם לגבי הקב"ה (המהר"ל) ולתקן את עצמו (הרש"ר הירש). האדם הוא במרכז התפילה. יוצא אפוא שיש כאן שתי גישות:
האחת- התפילה נועדה לקשר בין היהודי לבין הקב"ה.
השנייה- התפילה נועדה לשנות את האדם.

לפי שתי הדיעות ניתן גם להבין מדוע חז"ל קבעו ש"לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל", שאם התפילה נועדה לקשר בין היהודי ובין הקב"ה ולגרום לו להתעלות רוחנית הרי שבקשות צרכינו הם לא המטרה בתפילה אלא האמצעי לכך, באמצעותם האדם בא להתפלל ומשיג מטרה זו, ואם כך הרי שגם מזמורי השבח בתפילה- המלמדים אותנו על גדולתו של ה' והשגחתו בעולם- מקשרים ביננו ובין הקב"ה ומביאים אותנו להתעלות רוחנית. כמו שאמר דוד המלך (תהילים קמ"ה י"ח) "קרוב ה' לכול קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"- ה' מקרב אליו את מי שמתפלל אליו באמת.
הרב קוק (עולת ראי"ה "הדרכת התפילה וחלקיה" פרק ב') מביא הסבר נוסף לחשיבות מזמורי השבח בתפילה: "ומכל מקום הרבה להקדים (מ"ר) שבחו – לגלות מן הכח אל הפועל אמתת הדיעה הראויה להיות רשומה בלב ע"י התפילה" הרב קוק מסביר שהשבח לה' חשוב מאוד כדי שלא יחשבו בני באדם שהתפילה נועדה לשנות את רצון ה' אלא היא נועדה לקרב אותנו אל ה'.

לא רק מצוות התפילה נועדה לקשר אותנו אל הקב"ה ולגרום לנו להתעלות רוחנית, אלא גם כל מצווה ומצווה שהמילה 'מצווה' מרמזת על מהותה 'מצווה' – מלשון צוותא וחיבור, לחבר אותנו אל ה', ובכלל זה גם מטרת הייסורים בעוה"ז הוא על מנת שיבוא האדם להתעורר לתשובה, לתפילה ולצדקה, וע"י הנסיונות יבוא לידי אמונה ובטחון בה'.

לסיכום: התפילה, מטרתה, אינה למלא את חסרונינו אלא כדי להתקרב אל ה' ולהעלות אותנו רוחנית ולכן גם מובנת קביעת חז"ל ש"לעולם יסדר אדם שבחו של מקום".

קטגוריה: אקטואליה