רבי אריה לוין נהג בערבי שבתות להסתובב בין בעלי החנויות ולזרזם לסגור את החנויות לקראת שבת, כדי שלא יעברו על חילול שבת. באחת השבתות, כשהתקרב עת כניסת השבת, ראה יהודי שממשיך למכור וחנותו עמוסה בקונים, ניכר היה שאיננו מתכונן כלל לנעול את החנות לפני כניסת שבת. רבי אריה שהצטער לראות יהודי העומד להיכשל בחילול שבת, נכנס פנימה לחנות, הניח את כובעו על הדלפק ו... "ישב לנוח." ראה אותו בעל החנות, הופתע ואמר: "כבוד הרב, מדוע כבודו בא אלי בשעה כל כך מאוחרת לפני כניסת שבת?"
אמר לו רבי אריה בלב אוהב וכואב: "מה אומר לך, אתה עומד בפני ניסיון גדול של כסף, אבל שבת זה שבת, לא ישווה לה כל הון שבעולם! אולי תרוויח מאה או מאתיים אבל תפסיד הון שלם." בעל החנות חשב רגע, הסתכל בעיניו של הרב ואמר: "כבוד הרב צודק. יש לי ייסורי מצפון על כך שאני עושה זאת, ואני לא אמשיך לחלל שבת, בפרט שאתה מצטער, ואני לא רוצה לצער אדם כמוך." מיד פיזר את הקונים וסגר את החנות. אמר לו רבי אריה ברוב ענווה: "אשריך, יהודי יקר. אני לא יודע אם אני הייתי עומד בניסיון הפרנסה כמוך. הזכות שלך גדולה מאוד, ובוודאי שתינתן לך ברכה בפרנסתך כיאה לשומר השבת."

קטגוריה: אקטואליה