ראש השנה נחשב ליום שבו דן האלוהים את כל באי העולם אודות מעשיהם בשנה שעברה וכפועל יוצא מה יקרה בשנה הבאה. קביעה זו מקורה בספרות חז"ל:
"בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים, ל"ג, ט"ו): היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם." (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב') "[ו]אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים." (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א') "הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים" (תוספתא ראש השנה.)
התלמוד מבסס את הרעיון שכל מאורעות השנה נקבעות בראשיתה, על הפסוק "עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה." התלמוד מקשר זאת גם לפסוק בתהילים: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב". הרמב"ן מבאר שקביעת אופיו של ראש השנה בתור יום דין כבר נרמז במקרא כאשר החג נקרא "יום זיכרון" ובכך שהוא חל סמוך ליום הכיפורים.
רעיון זה מוזכר בכמה מן הפיוטים הנאמרים בתפילות ראש השנה, וכן מוזכר בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות." עיקר הפיוט ונתנה תוקף עוסק בהיבט זה: "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו..."
קופסת ממתקים הנושאת את האיחול "לשנה טובה תכתבו". ניו יורק, 1953.
בתלמוד הבבלי מסופר על שלשה ספרים הנפתחים לקראת ראש השנה אשר רש"י מפרשם כ"ספרי זכרון של מעשה הבריות". הבריות נכתבות כל אחת לאחד מן הספרים האלה כמסופר:
"אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה." (תלמוד בבלי ראש השנה, פרק ראשון, טז:) על כן, מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לאחל: "גמר חתימה טובה".
הוגים רבים עמדו על הסתירה לכאורה שבין אופיו הרציני של היום כיום דין לבין האופי החגיגי והשמח שלו כיום מועד. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א') מוסבר שהשמחה בראש השנה מבטאת את הביטחון של עם ישראל באל, שלא יאונה לו כל רע בדין. התייחסות ראשונה לעניין ניתן לראות בציוויו של נחמיה לגבי אופיו של היום:
הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ; כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.
