שוב ושוב אנחנו רואים שהעמדות נקבעות לא לפי מה שנכון, צודק או מועיל לציבור, אלא לפי מי שאומר את הדברים

הבדיחה היהודית מספרת על שני גבאים בבית כנסת שהיו מסוכסכים ביניהם. בליל ראש חודש הכריז האחד 'יעלה ויבוא'. מייד קפץ השני וצעק: 'לא יעלה ולא יבוא'.

את התממשות הבדיחה הזאת אנחנו רואים באחת התופעות הכואבות של חיינו הציבוריים – אובדן היכולת להסכים על שום דבר. נוצר מצב שבו כל הצעה, יוזמה או רפורמה מקבלות תיוג פוליטי מיידי, ומאותו רגע גורלה נחרץ: אם היא באה מצד זה – הצד האחר חייב להתנגד. לא בשל תוכנה, אלא מפני ההנחה שהשתרשה שאסור בשום אופן להעניק הישג ליוזם ההצעה.

הפוליטיקה, שבמקורה נועדה לאפשר ניהול מוסכם של ענייני הציבור, נהפכה לכלי שמייצר את ההפך הגמור – חוסר הסכמה מובנה. שוב ושוב אנחנו רואים שהעמדות נקבעות לא לפי מה שנכון, צודק או מועיל לציבור, אלא לפי מי שאומר את הדברים. וכך, במקום בירור ענייני, אנו מקבלים התנגדות אוטומטית. במקום שיח שמחפש פתרונות, אנו מתבוססים במאבק שמחפש לכופף ידיים.

העיקר להתנגד

כל צידי הקשת הפוליטית התבטאו במרוצת השנים על ההכרח לעשות רפורמה במערכת המשפט ולהסדיר את היחסים בין הרשויות. הכול מבינים שהמצב הנוכחי בלתי-נסבל ויוצר דיקטטורה שיפוטית. אבל גם אחרי מאות שעות דיונים לא היה אפשר להגיע להסכמות, מפני שצד אחד סבר שעליו לסכל כל פשרה.

אותה תופעה הייתה במאבק על שחרור החטופים. אם הממשלה הובילה עסקה חלקית – התריסו כנגדה שצריך עסקה כוללת; וכשהיא הלכה לעסקה כוללת – ארגוני המחאה הפכו כהרף עין את המסר וצעקו 'עסקה חלקית'. כי זו נהפכה להנחת יסוד – חייבים להתנגד לכל דבר.

גם בסוגיית חוק הגיוס אנחנו רואים אותו דפוס. מי שהגישו הצעת חוק בממשלה הקודמת, עומדים עכשיו וצווחים בגרון ניחר שאותו חוק בדיוק הוא 'אסון'. הם אינם מוכנים להסכים לשום הסדר שיאפשר לתלמידי הישיבות ללמוד תורה ובה בעת יגייס אלפי חרדים שאינם לומדים, למסגרות מותאמות לאורח חייהם.

הם כביכול רוצים שוויון בנטל והקלה על אנשי המילואים, אבל משיגים תוצאה הפוכה. וכי מישהו מעלה על דעתו שאי-הסדרת מעמדם של לומדי תורה יעודד גיוס? האם המצב שבו כל תלמיד ישיבה הלומד תורה במדינת היהודים נהפך לעבריין וצפוי למעצר, ייצור נהירה של צעירים חרדים אל הבקו"ם? אין בר-דעת אחד הסבור כך. אז למה להתנגד? כי ככה.

לבן מול יעקב

אין זו תופעה פוליטית בלבד. השיח נהפך לאגרסיבי יותר, החשדנות גוברת, והסולידריות – אותה תחושת 'יחד', שהיא מקור כוחו ועמידתו של עם ישראל – נשחקת והולכת. במקום לראות את כולנו שותפי גורל, אנו רואים מולנו יריב שצריך לכופף את ידו.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על לבן הארמי, שזו בדיוק הייתה דרכו – לשבור את ההסכמות ולשנות שוב ושוב את הכללים, כדברי יעקב אליו: "וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". אולי נהיה בני יעקב ולא ממשיכי דרכו של לבן?

קטגוריה: אקטואליה, חדשות, יהדות