הנס של ה"לשים לב": הכוח שבמבט
במרכז פרשתנו עומד המפגש המפורסם של משה עם הסנה הבוער. התורה מתארת רגע מוזר: משה רואה סנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. אבל שימו לב למה שקורה אחר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה...".

רק אחרי שמשה "סר לראות", אלוהים קורא לו מתוך הסנה. חז"ל שואלים: למה משה זכה לנבואה? התשובה היא לא בגלל שהוא היה חכם או חזק יותר מכולם, אלא בגלל שהוא עצר להסתכל.

הסיפור על הציפור והחכמים
מסופר על קבוצת תלמידי חכמים שצעדו בדרך והיו שקועים בוויכוח הלכתי סוער. פתאום עבר לידם אדם פשוט ואמר להם: "ראיתם את הציפור הנדירה ששרה עכשיו על העץ?". החכמים התעלמו והמשיכו בוויכוחם.

אחד הזקנים שבחבורה עצר ואמר: "חברים, אם לא שמענו את שירת הציפור כי היינו עסוקים בתורה שלנו, אולי פספסנו את התורה שכתובה בעולם".

הנקודה היא כזו: הסנה בער שם אולי ימים שלמים. אנשים רבים עברו לידו ואמרו "אה, עוד שיח בוער במדבר, כנראה החום עושה את שלו", והמשיכו ללכת. משה היה היחיד שעצר. הוא הבין שמשהו כאן לא רגיל. מנהיגות מתחילה ביכולת לא להיות אדיש למה שקורה סביבך.

מה זה אומר עלינו?
אנחנו חיים בעידן של "גלילה אינסופית" (Scrolling). אנחנו רואים כל כך הרבה דברים, אבל האם אנחנו באמת רואים?

הנה סיפור מודרני מדהים: לפני כמה שנים נערך ניסוי חברתי בוושינגטון. כנר מפורסם בעולם בשם ג'ושוע בל נעמד בתחנת סאבוויי עמוסה, הוציא כינור ששווה מיליוני דולרים וניגן את היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם. אלפי אנשים עברו לידו בדרכם לעבודה. כמעט אף אחד לא עצר. אנשים זרקו כמה סנטים והמשיכו לרוץ.

יומיים קודם לכן, אותו כנר מילא אולם בבוסטון שבו כרטיס עלה מאות דולרים. ההבדל לא היה במוזיקה – הוא היה בקשב. משה רבנו מלמד אותנו שהסוד לחיים של משמעות הוא "לסור לראות". לראות את הילד שזקוק למילה טובה, לראות את השכן שקצת עצוב, לראות את הנסים הקטנים שקורים לנו בכל יום.

משה בבית המטבחיים של המצרים
עוד נקודה מרגשת בפרשה: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". משה גדל בארמון, הוא נסיך מצרים! הוא יכול היה לשבת במזגן, לאכול ענבים ולשכוח שיש עבדים בחוץ. אבל הוא בוחר לצאת.

מסופר על הרבי מקוצק ששאל: מה הפירוש "וירא בסבלותם"? הרי כולם ראו שהם סובלים! הוא ענה: משה לא רק ראה את הסבל, הוא נשא אותו איתו. הוא הרגיש את הכאב שלהם בגוף שלו. זו המדרגה הגבוהה ביותר של אמפתיה.

סיפור הסיום: הסוכריות של הרב
מסופר על רב גדול שהיה מחלק סוכריות לילדים בכל שבת. פעם אחת הגיע ילד חדש והרב נתן לו שתי סוכריות במקום אחת. שאלו אותו תלמידיו: "למה הוא קיבל פעמיים?". ענה הרב: "ראיתי איך הוא הסתכל על הילד האחר שקיבל סוכרייה. הוא לא הסתכל בקנאה, הוא הסתכל בשמחה בשביל חברו. מי שיודע לראות את השני – מגיע לו כפול".

לסיכום
פרשת שמות קוראת לנו להיות "משה":

לא להיות אדישים: לעצור מול ה"סנה" של החיים שלנו ולשאול מה זה בא ללמד אותנו.

לצאת מהארמון האישי: להסתכל סביב, לראות בסיבלותם של אחרים ולהושיט יד.

כשאנחנו פוקחים עיניים, אנחנו מגלים שהעולם מלא בלהבות של קדושה, מחכה רק שמישהו יגיד: "הנני".

קטגוריה: אקטואליה, חדשות, יהדות