פעם אחת הִסתובב הִלֵל כל היום כולו ולא מצא אפילו עבודה אחת. הִגיע העֶרב ואין בְּיָדוֹ דבר. אף על פי כן צָמאה נפשוֹ לִשמוע דִברֵי תורה, וּבא לנסות אֶת מזלו אצל שומֵר בֵּית המדרש.
"בְּבקשה ממךָ, אדונִי," פָּנה הִלֵל אל השומר העומד בַּפֶּתח, "לא הִצלחתי להרוויח היום אפילו מַטבּע אחד. אנא, תֵן לי להיכנס הפַּעם בלי לשלם. אתה יודע שבְּכל יום וָיום מַקפּיד אני לשלם, והיום אין בְּיָדִי."
השומר לא הִנִיח לו להיכנס, והִלֵל נֶאלַץ לָסוֹב על עֲקֵבָיו.
פָּנה הִלֵל ללכת אוּלם לִבּו לא הִניח לו להתרחק. הוא רצה כל כך לִשמוע דִברֵי חוכמה מִפִּיהם של שְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן – החכמים המְלַמדים בְּבֵית המדרש פְּנימה. הִלֵל הִרגיש שהוא מוכרח לִמצוא דֶרך להאזין להם. אִם אין בְּיָדו לֶחֶם – לְפָחות תִתחַמֵם נַפשוֹ בְּאורה של תורה.
נָשׂא הִלֵל אֶת עיניו מַעלָה, והִנֵה חלון בְּגַגוֹ של בֵּית המדרש. זה הפֶּתח שאליו התפללתי, חשב הִלֵל, והֵחֵל לטפס. כְּשֶהִגיע אל החלון הִשתַטֵחַ והִצְמיד אֶת אוזנו אל הפֶּתח, מקשיב בִּשקיקה.
אותו יום ערב שבּת היה, ערב שבּת בחודש טֵבֵת, בְּעִיצוּמוֹ של החורף. בְּעוד הִלֵל שוכב כך על פֶּתח החלון וּמַאזין לְדִברֵי התורה, גָבר הקור וגָבר עד שהֵחֵל לָרֶדת שלג. הכול מִתְכַּנְסים בְּבָתֵיהם, מִצְטַנְפים מֵחֲמַת הצִינה והשלג, והִלֵל שקוע כל-כולו בְּסודות הלימוד ואֵינו מרגיש כְּלל בַּקור. חם לוֹ להִלֵל, הוא זורח מִבִּפנים מִזִיווה של תורה.
בְּשֶקט-בְּשֶקט צונח השלג וְנֶערם עוד וָעוד. האדמה מִתכַּסָה בְּמַרבָד לָבָן, מִתְכַּסים עַנפֵי העֵצים וַעֲלֵי השׂיחים, מִתְכַּסים גגות הבָּתים. מִתכַּסֶה גם גגו של בֵּית המדרש, ואִתו אף הִלֵל מִתכַּסֶה בלי להרגיש.
הולך הִלֵל וקופֵא, וּבְתוך בֵּית המדרש מַמשיכים שְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן בְּלימודָם, מַעמיקים בַּתורה כל הלילה כולו.
זמן רב עוֹבֵר, וּשְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן תְמֵהִים: כיצד זה לא עלָה אור השַחר? בְּכל יום הבית מֵאיר, והיום אָפֵל. אולי היום מעונן כל כך, שהעננים מסתירים כל קֶרן אור? הֵציצו מַעלָה וראו בְּפֶתח החלון דְמוּת אדם.
מיד יָצאו שְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן החוּצָה וטיפסו בִּמהירוּת על גג בֵּית המדרש. השלג נֶערָם על הגג בְּגוֹבַה של שָלוש אַמוֹת. הִתרוצצו השניים וחיפּשׂוּ, נעו אָנֶה וָאָנָה. היכן הוא אותו אדם שאֶת פָּניו ראו? והִנֵה הר של שלג לִפנֵיהם, ערֵימה עצומה נחה בַּמָקום שֶבּו קָבוע החלון. בְּבֶהָלה עצומה הֵחֵלו לַחפּור וּלפַנות אֶת השלג. לאט-לאט נֶחשַׂף הִלֵל, גופו קפוא ועל פָּניו חיוך.
בְּכוחות משותפים הֵרימו שְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן אֶת הִלֵל והִכנִיסוּהוּ לְבֵית המדרש פנימה. הם ידעו שאִם לא יְחַמְמוּהוּ מהר כְּכל האֶפשר יהיו חַיָיו בְּסַכּנה של ממש. הם הֵסִירו מֵעָלָיו אֶת השלג, רְחָצוּהוּ והוֹשִיבוּהוּ כְּנֶגד התנור.
שְמַעְיָה הִבּיט בְּאַבְטַלְיוֹן, אַבְטַלְיוֹן הִבּיט בִּשְמַעְיָה, וּפֶה אחד הֶחליטו להבעיר אש. רק האש תוּכל להציל אֶת האדם הזה, וגם אִם הַדלָקָתָה אסורה בְּשבּת, הֲרֵי שפִּיקוּחַ נֶפש דוֹחֶה אֶת השבּת. ואִם מוּתָר לחלל אֶת השבת וּלהציל אדם מִסכּנת מָוֶות, מותר ואף ראוי לחלל אֶת השבת בִּשביל הִלֵל, אשר חֵירֵף אֶת נַפשוֹ כדי להתקרב אל התורה.
הושיבוּ שְמַעְיָה ואַבְטַלְיוֹן אֶת הִלֵל מול האש הבוערת עד שפָּקח אֶת עֵינָיו, וּמֵאותו היום היה הִלֵל מִיוֹשְבֵי הקֶבַע בְּבֵית המדרש. עברו השָנים, והוא היה לְאֶחד מִגדולֵי חַכמֵי יִשׂרָאֵל בְּכל הדורות, אך תמיד זָכר אֶת אותו לילה קר שֶבּו הֵחֵלה לִבעור בו אש התורה.
(לפי תלמוד בבלי, מסכת יומא לה ע"ב)
מגיבים ויוצרים
תגיות: בין אדם לחברו, היחס לזר ולאחר, דמויו
קטגוריה: אקטואליה
תגיות: הלל בשלג
