נדמה שהחיים מהווים רצף אחד של תהליך חינוך וחניכה, המתרחש בין האדם לעצמו ובין זולתו, ילדיו, תלמידיו ומודרכיו. אם בימים עברו הייתה מלאכת החינוך אחת מפעולות רבות, אותן היה צריך לבצע ע"י יגיעה רבה, מתוך תכנון ומחשבה - בשביל לכבס היה צריך לדעת את מזג האוויר, ללכת לנהר, להתייגע בפעולות הסחיטה והייבוש, את הבתים היו בונים האנשים לעצמם וכך גם גידול הפירות והירקות היה מתבצע בגינות פרטיות או באזורי חקלאות מסוימים, שדרשו ידע רב בתנאי הקרקע והאקלים, חרישה, זריעה, שתילה, עידור, השקיה, קצירה, ועוד פעולות מרובות אשר נעשו רובן ככולן באופן ידני וכמעט בלתי אמצעי, מלאכות ואריגה והטוויה, הבישול וההסקה דרשו השקעה גדולה ויום-יומית, הרי שבימינו אנו, בהם רבות ממלאכות הללו, נעשות באופן קל ופשוט לאין ערוך, ע"י השימוש באמצעים טכנולוגיים, נשארה לה מלאכת החינוך בעינה, כמעט ללא שינוי, ויתכן שהפכה אף קשה ומסובכת יותר, בדיוק מאותה הסיבה.

ניתן למצוא הקבלה מסוימת בין הבורא בבוראו את האדם, במאמרו "נעשה אדם" ביום השישי בין השמשות, שעות ספורות לפני כניסת שבת לבינינו, כשאנו עומדים היום לקראת סופו של האלף השישי לבריאת העולם, בבואנו לקראת שבת של גאולה. כמו אז "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית" (רש"י ויקרא י"ב ב'), כך גם ברגעים אלו, הכל כבר עשוי, קנוי ומוכן, וחוזר ומהדהד אותו מאמר עמוק בתוך התודעה האנושית - "נעשה אדם"...

על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" מובא במדרש (בראשית רבה פ"ח ז'), שאמר לו הקב"ה למשה "כתוב והרוצה לטעות יבוא ויטעה" היינו שמא יבוא אדם ויטעה בהבנתו את הכתוב, לחשוב שהקב"ה נעזר ח"ו במישהו בבריאתו את האדם. יתכן שפה נמצא גם מפתח להבנת הסוד הראשון בחינוך: שמא נטעה אנחנו לחשוב, שיש שותפים בחינוך, שלא עלינו המלאכה לגמור, שמלאכת החינוך היא ככל שאר מלאכות, שבעבר היו נעשות ביגיעה רבה ועצומה והיום נעשות ע"י לחיצת כפתור, שאפשר לקנות חינוך מוכן במרכז הקניות, לבוא הביתה, לחמם ולהאכיל את בני ביתנו, יתכן וטועים אנחנו לחפש דרכים קלות, דרכי קיצור (ואולי אף דרכי מילוט...), שיחסכו מאיתנו את העבודה הקשה והיגיעה, הטמונה במשימה לחינוך ילדינו.

אנו מחפשים משפטי קסם, שיטות, ותרופות בעלות השפעה מידית, כל הללו הינם עזרים חיצונים, שנדמה שיסיעו בידינו להקל המלאכה, אך בפועל נותנים מענה חיצוני, שפותר אולי את הסימפטום ואת הבעיה ברובד החיצוני שלה, ובמילא מרחיק אותנו מאבחנה מדויקת וטיפול אמיתי. אנו נוטים להציף את ילדינו בצעצועים, סרטים, חוגים וגירויים, שיתכן שלכל אחד מהם כשל עצמו יש ערך חינוכי כלשהו, אך במהותם אינם חינוך. המציאות כיום מציגה בפנינו מצב שונה לגמרי מבימים עברו, מלאכת החינוך נעשתה קשה ומורכבת יותר, בגלל הגירויים הסביבתיים הרבים, שמפרים את הקו שאנו מנסים להוביל בחינוך ילדינו.

הן אמת הדבר, שגם אנו טרודים יותר מבעבר, כורעים תחת הנטל בטרדות הפרנסה ועוד כהנה וכהנה גזירות המתרגשות לבוא מכל עבר, החיים השתנו מבלי הכר, העולם הפך הישגי ותחרותי ונדמה שלא נשארה חלקה טובה בה לא "פשה הנגע" וכל אלו מאיימים להשכיח מאיתנו את התפקיד והיעוד הפנימי והמהותי (ולכן גם המאתגר) ביותר – חינוך הילדים והעמדת דור ישרים מבורך, שכל אחד מהם מקדש להשראת והשכנת שכינת עוזו יתברך, בקיום הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מבני ובנות ישראל.

לכאורה היה אפשר לחשוב, אם כך, שהסיכויים להצליח במלאכת החינוך הפכו גם הם קטנים באופן יחסי, אך המעיין בדברי המדרש ימצא עוד קודם לכן (בראשית רבה פ״ח ו׳) תנאי מקדים, על דרך הכתוב ״בטרם יקראו ואני אענם״, על השאלה במי נמלך הקב"ה בבריאתו את האדם, אמר ר׳ יהושוע דסכנין בשם ר׳ שמואל – ״בנפשותיהן של צדיקים נמלך״, היינו שהקב"ה במאמרו ״נעשה אדם״ נמלך - התייעץ – בנפשותיהן של צדיקים (״ועמך כולם צדיקים״), משמע שהקב"ה שיתף אותנו (בדרגת הנשמה הגבוהה ביותר שלנו) בבריאתו. ובהקבלה אלינו: בבואנו להתעסק במלאכת החינוך, צריכים אנחנו להימלך איתו – עם הקב"ה. זאת אומרת שאע"פ שהחובה מוטלת עלינו, ולא על אחרים, עם כל זאת, אנו צריכים ביטול והכרה מוחלטת, שכל היכולת להצליח בחינוך אינה בידנו, אלא בידו הקדושה, הפתוחה, והרחבה, של ה' יתברך, ובמידה ונפעל פעולות מתוקנות, מתוך כוונה נכונה, ונשמור על כללים מסוימים (אותם נבאר בהרחבה בהמשך) יהוו כל אלה כלי ראוי להמשכת ברכת ה' ויתקיים בנו "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".

הרב איתי גבאי, מטפל ויועץ אישי זוגי והורי בשיטת דעת ותבונה ע"פ פנימיות התורה והחסידות

קטגוריה: