סבב הלחימה הנוכחי בדרום הארץ מהווה זמן מתאים להרהורים אודות מה שמתרחש כאן. מזה זמן מה שקיימת בישראל התחושה, שבכל מה שקשור לאיום מעזה, אזרחי המדינה מתחלקים לשלושה סוגים: אזרחים סוג ג', סוג ב' וסוג א'.

סוג ג' הם תושבי עוטף עזה ושדרות. כלומר, תושבי המועצות האזוריות אשכול ושער הנגב והעיר שדרות, שעל ראשיהם נופלים פצצות מרגמה וקסאמים כבר למעלה מעשר שנים ברציפות. אלה תושבים שכבר נשכחו. גם על ידי הצמרת המדינית, גם על ידי הצמרת הצבאית, ולא פחות חשוב - כלי התקשורת למיניהם.

מתי בפעם האחרונה מישהו טרח לדווח לאזרחי המדינה השלווים, כי "פצצות מרגמה לעבר נחל עוז" או "נפילות קסאמים בשדרות"? התקשורת, הממשלה וגופי הסיוע השונים הגיעו מזמן להכרה, כי דיווחים על פצמ"רים, רקטות גראד וטילים מסוגים שונים על האזורים מוכי האסון הללו לא מהווים "ידיעה חדשותית" כלשהי. אף אחד לא מדבר על התוהו ובוהו השורר בשטח כה גדול, על הפקרת עשרות אלפים לטרור טילים יום יומי. אף אחד לא מדבר על הילדות הטראומטית שעוברת על הילדים שם. כאילו זה אזור מוקצה מחוץ לתחום השיפוטי של ישראל.
מנתוני השב"כ שפורסמו לא מכבר עולה, כי בחודש אחד נורו אל עבר עוטף עזה 43 פצצות מרגמה ורקטות, ובחודש שלאחריו נורו 26. מדובר בממוצע של יותר מרקטה/פצצת מרגמה אחת ליום. מהנתונים הללו עולה אמת אחת - בכל יום יש פעם אחת לפחות שעשרות אלפי בני אדם רצים מפוחדים אל חדרי הביטחון, כשבהרבה מקרים אין להם אפילו "צבע אדום" שיתריע לפני נפילה. אבל לאף אחד כבר לא אכפת. כי הם, כאמור, סוג ג'.

סוג ב': אחרי הסבב האחרון, שבו נורו מאות טילי גראד על ערים ומועצות באזור מישור החוף הדרומי, הנגב המערבי ואזור באר שבע, התראיין הרמטכ"ל, בני גנץ, ואמר, כי נכונו לנו עוד סבבים. כלומר, 'הסמכות הגבוהה ביותר' של הצבא, זו המתיימרת לספק הגנה לנתיני מדינתה, אומרת בפה מלא, כי ירי רקטות הרסניות אל ריכוזי אוכלוסייה "הוא משהו שעל תושבי האזורים המופצצים להתרגל אליו". אזורים בהם מתגוררים כמיליון איש הופכים משותקים לכמה ימים בכל כמה חודשים, הכלכלה המקומית סופגת פגיעה אנושה, וילדים המפתחים טראומות זה "משהו שאנשים צריכים להתרגל אליו".

כי ככה זה בסבבים - תמיד יגיע עוד אחד. הסיבה שאותם אנשים אינם נמצאים בדירוג יחד עם תושבי עוטף עזה נעוצה בעובדה, כי אותם "סבבים" שבהם נופלות רקטות הם עדיין לא עניין יומיומי, וכי לתושבי האזורים הללו, בדגש על הערים הגדולות אשדוד, אשקלון ובאר שבע, יש 'הגנה' בדמות "כיפת ברזל", גם אם לא של מאה אחוזים, מפני הטילים הנורים מרצועת עזה. אז אכפת למדינה מתושבי הערים הללו, אבל לא מספיק כדי למנוע מהם את ה"סבבים". ככה זה כשאתה סוג ב'.

וכמובן, יש האזרחים סוג א': אותם תושבי גוש דן, שאם חס וחלילה ינסו לפגוע בהם באמצעות טילים, מדינת ישראל כבר תדע מה לעשות. כלומר, הטרוריסטים כבר למדו את הלך הרוח כאן. גם הם מכירים את העובדה, שבשביל הממשלה ואולי אפילו בשביל כלל האזרחים כאן, יש הבדלים בין תושב הרצליה לתושב באר שבע. כפי הנראה הבינו הטרוריסטים, שבשביל תושב מהנגב לא יוצאים בישראל כל כך מהר למלחמה, אבל בשביל תושב הרצליה פיתוח כן. ככה זה כשאתה סוג א'.

בנחמה אחת נוכל בכל זאת לנחם את תושבי הדרום, הציבור החרדי רגיל לאפליה איומה כלפיו כבר למעלה משישים שנה, ותאמינו לנו, הגענו להישגים אדירים למרות ההתנכלות כלפינו. ואולי לא למרות אלא בגלל...

באדיבות: הפלס

קטגוריה: דעות