כמו הרבה אנשים בשבוע האחרון הרגשתי אי נוחות מהיחס הבלתי סובלני שגילו אנשי תרבות ישראליים כנגד פרס מפעל חיים לזמר אריאל זילבר.

אני רחוק מלהיות כהניסט. רחוק מאוד.

אני גם רחוק מאוד מלחשוב שהרבי מלובביץ' זצ"ל היה או יהיה מלך המשיח.

תעשו "העתק הדבק" לעוד הרבה דברים שאריאל חושב או מזדהה איתם ואני ממש לא.

ובכל זאת כאדם מן השורה, מוזיקאי וחבר אקו"ם, אני מרגיש רע מהמעשה המכוער שנעשה לאריאל זילבר ביום חגו.

קשה לי הדבר שאחים לא נוהגים בנועם.

קשה לי שלועגים לצד מאישיותו של אדם ולא רואים כמה הוא שלם ומשתלם בצד השני.

לפני זמן מה צילמנו כתבה על אריאל זילבר בבימויו של שמיר אלבז ובחסות רננות וערוץ מאיר. עד אז לא פגשתי באריאל מעולם. שמעתי עליו שהוא קיצוני, משיחי, הזוי ועוד דברי לזות.

אך החלטתי שאני בא מתוך כוונה להכיר אותו באמת. מבפנים. לא מאמירות בוטות או כועסות. לא הלכתי לצייר לו סטריאוטיפ משיחי קיצוני.

גיליתי אדם נפלא. מלא חום אנושי וענווה. חף ממניירות מזויפות, איש מכיל ודינאמי.

בהפסקות הצילומים חלקנו את אהבתנו המשותפת לשיריה של אום כולתום וללימוד הרמב"ם היומי.

אריאל סיפר לי על מפעל החיים שלו. בענוות תום הוא מגלה לי שהדבר לא נתפס בעיניו שאנשים מבטלים ערב בחייהם בכדי לבוא להופעה שלו.
תוך כדי ראיון הוא מספר לי: שאלו אותי עם מי תרצה לאכול ארוחת צהריים? -שאלה פשוטה ובנאלית שאמנים מיוסרים ומייסרים היו מתפתלים בדקויות של התחכמויות לענות עליה. חלקם אפילו היו מעלים באוב דמויות מהעבר- זילבר ענה בפשטות: עם אשתי. רק על המשפט הזה שאומר אדם שהאמנות והבמה לא סחררה את ראשו, ולא ביטלה את זוגיותו ואפילו העצימה אותה. על כך הייתי נותן לו פרס מפעל חיים.

קטגוריה: מוזיקה