בכל שנה אני מתרגש מחדש להאזין ולדמוע בטכס השאת המשואות. אנשים ונשים שבקול רועד לפעמים מזקנה, ולרוב מהתרגשות, מזכירים את הוריהם, שחלקם כבר בעולם האמת, ואת מה שהספיקו הם, הבנים והבנות, לבנות כאן יש מאיין.

יהיו שירימו גבה: הגם הרב זכאים בחוגגים?! אל נא תמהרו להסיק מסקנות. אך גם אם יש לנו שומרי התורה ויכוח וגם חשבון נוקב וארוך עם ראשי הציונות, עם מטרותיהם, ועם המתימרים להיות ממשיכי דרכם, ואין כאן הבמה והצורך להאריך מדוע. עם זאת, יש לי לב חם ואוהב לכל יהודי/ה באשר הם/ן. ולאנשים ונשים ישראלים וישראליות, שהאמינו, יצרו, ובנו. חשבו שהם הזויים, מטורפים, בזו להם, לעגו להם, אך הם לא שעו לדברי ה'נשמות הטובות', נשאו ראשם, זקפו קומתם, חלקם קמו ממש מן האפר, נטשו את היאוש, סילקו את העצלות, ועשו והצליחו למען עם ישראל!

השנה אני גם יבכה. בטוח. כאשר תעלה הגברת החרדית עדינה בר שלום את המשואה, ובעלות הלהב, תזכיר בקול רועד ונשנק מבכי את האבא שלה, שלי, ושלכם/ן מרן הרב עובדיה יוסף זצ''ל שאיבדנו השנה. אני רק כותב זאת ועיניי דומעות.

תקשיבו גם אתם/ן ותבינו. אז יום שמח לכם אומרי ההלל (בלי ברכה) ולאומרי תחנון. לממנגלים ולמתענים. ללובשי המחלצות ולעוטי השקים. כולנו, לפני הכל ואחרי הכל, עם אחד!

עם ישראל חי!

קטגוריה: דעות