הנער חזר לשורשיו

מעשה שהיה

המתמטיקאי שמחבר מדענים ליהדותם

האישה לקחה את ילדיה ומיהרה לברוח איתם, אך בשל הבהלה והחיפזון, לא הבחינה שאחד מבניה נותר מאחור. כשגילתה זאת כבר היה מאוחר מדי

משאלה מיוחדת הייתה לבחור הצעיר, שעמד והתפלל על ציונו של הבעל-שם-טוב: "אבקש שיודיעו לי מן השמיים מיהו צדיק הדור".

אליהו בולטקין נולד וגדל באחת מערי אוקראינה, ותשוקה גדולה ניצתה בליבו – לדעת מיהו צדיק הדור. על כך התפלל בציון הבעש"ט, וכעבור כמה ימים חלם כי הבעש"ט הופיע לפניו ואמר לו שתי מילים בלבד: "סע ללנינגרד".

לנינגרד, העיר הגדולה, הנקראת כיום סנקט פטרבורג, הייתה רחוקה ממקום מגוריו מסע של כמה ימי נסיעה, אך אליהו לא התחשב בטלטולי הדרך, ארז את חפציו במזוודה ויצא למסע.

בבואו לעיר ניגש אל בית הכנסת והחל לשאול את המתפללים מיהו צדיק הדור. השאלה של הבחור הצעיר העלתה על פני האנשים מבטים תמהים. לבסוף אמר לו אחד המתפללים: "אתה בוודאי מתכוון לרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש. אסביר לך כיצד להגיע אליו".

אליהו הגיע אל ביתו של הרבי הריי"ץ, נכנס אליו וסיפר בפשטות את סיפורו. הרבי הביט בו במבט חודר והורה לו: "סע לנֶוְול". באותם ימים הייתה נוול עיירה חסידית, שבה חיו חסידים גדולים, עובדי ה' מופלאים. אליהו מילא את הוראתו, נסע לנוול, ושם התקרב לתורת החסידות ודרכיה. כעבור זמן שב ללנינגרד, נשא אישה ונולדו להם חמישה ילדים.

אלה היו ימיה האפלים של ברית-המועצות. השלטון הקומוניסטי פעל לדכא את הדת, וניהל מלחמת חורמה בכל פעילות יהודית-דתית. תלמודי תורה וישיבות נסגרו. מוסדות יהודיים חדלו מלפעול. רבנים, שוחטים ומוהלים הוגלו לסיביר או הוצאו להורג.

הרבי הריי"צ התייצב נגד השלטון וניהל מערכה רחבה לשמירת גחלת היהדות ברחבי רוסיה. חסידיו הנאמנים הקימו מחתרת חשאית, שפעלה באומץ ובתעוזה כדי לקיים את החיים היהודיים. רבים מהם נאסרו, עונו, שולחו למחנות עבודה ואף הומתו. אך חסידים אחרים באו בעקבותיהם ומילאו את מקומם.

כאחיו החסידים, גם אליהו פעל ברשת המחתרתית, ולדאבון הלב נאסר בידי השלטונות בתחילת שנת תש"ב (1941). העילה הרשמית למאסרו הייתה החזקת תעודת פטור מזויפת מגיוס לצבא האדום. הוא שולח לאחד ממחנות העבודה הידועים לשמצה.

שנות האימים. החסיד שולח לאחד ממחנות העבודה הידועים לשמצה

אשתו חששה שיבואו לאסור גם אותה ואולי לקחת מידיה את ילדיה ומיהרה לברוח איתם. למרבה הצער, בשל הבהלה והחיפזון, לא הבחינה שאחד מבניה נותר מאחור. כשגילתה זאת כבר היה מאוחר מדי.

סמוך לביתם התגוררו בני זוג רוסים חשוכי ילדים. כשגילו שהילד הקטן נשאר לבדו, שיערו שאימו תחשוש לחזור לקחתו והחליטו לאמצו. ואולם האם חזרה וביקשה לקחת את בנה, אבל עכשיו סירבו השכנים להשיב את הילד לחיק אימו. תחנוניה לא הועילו, והם ידעו היטב כי פנייה א הלשלטונות לא תושיע את האם.

כך נשאר הילד בידי השכנים הלא-יהודים וגדל אצלם. כאשר המלחמה התקרבה לעיר לנינגרד ברחו הוריו המאמצים אל הקווקז, והתיישבו בעיר קרסנודאר. אך גם לשם הגיעו חיילי גרמניה הנאצית, ובתוך זמן קצר הושמדו כשמונת-אלפים מיהודי העיר.

בני הזוג הבחינו כי שכניהם מביטים בחשד על הילד שבביתם. פניו היהודיות הכריזו על יהדותו. הם החליטו לברוח מהעיר ולהתיישב בכפר סמוך, שבו חשו ביטחון.

בתום המלחמה חזרו בני הזוג עם הילד ללנינגרד. יום אחד, כשהנער כבר היה בן שש-עשרה, פגש ברחוב אחד מחסידי חב"ד. דמותו של החסיד הזכירה לנער את פניו של אביו. הוא ניגש אל החסיד וגילה לו כי הוא בנו הצעיר של החסיד ר' אליהו בולטקין.

החסיד עמד המום. הוא הזדעזע מהגילוי שבנו של ר' אליהו שבוי בידי משפחה לא-יהודייה. הוא נרתם מייד לאתגר, ובפעילות נועזת חילץ את הנער מזרועות שוביו.

זכות מסירות הנפש של אביו עמדה לו והגנה עליו לבל ייטמע בין העמים. הוא חולץ מידי המשפחה הרוסית, ובהמשך נשא לאישה את בתו של החסיד ר' אליעזר רקסין והתגורר בלנינגרד.

אימו וארבעת ילדיה הצליחו לצאת את מסך הברזל ולהגיע לצרפת. האישה לא ידעה דבר על גורל בעלה ובנה, עד שיום אחד קיבל החסיד ר' פרץ מוצ'קין מכתב מידידו ר' שמואל (מולע) פרוס, ובו כתב: "אם אתה יודע איפה נמצאת אשת ר' אליהו בולטקין ז"ל, יש להודיע לה כי נמצא בנה, וגם נשא את בתו של ר' לייזר רקסין ז"ל, והם מתגוררים בלנינגרד".

(על-פי 'אלה תולדות פרץ')

קטגוריה: אקטואליה, חדשות, יהדות