פרשת נח

ידוע ששמה של כל פרשה בתורה מבטא את תוכן הפרשה, ובענייננו צריך ביאור : הרי תוכן הפרשה הוא בעניין המבול, שהוא היפוכה המוחלט של מנוחה, ואיך ייתכן שהפרשה נקראת בשם "נח", מלשון מנוחה?

והביאור בזה :

המבול נקרא בהפטרת פרשתנו השם "מי נח", ומכאן שגם במבול עצמו ישנו תוכן של מנוחה. וכמבואר בחסידות, ש"המבול בא לטהר את הארץ, כי מלאה הארץ חמס ונתקלקלה מאוד והיה נצרך לטהרה, ולזאת בא המבול.. שהוא כדוגמת המקוה.. כמו כן היה המבול בא בכדי לטהר את כל הארץ.. ולזאת נקראים 'מי נח', שנעשה מזה נייחא דרוחא".

כלומר: אף שבחיצוניותו המבול הוא עניין שלילי בתכלית, בפנימיותו הוא הביא לידי מנוחה, כיוון שהביא את הארץ לידי טהרה וזיכוך, ולכן הוא נקרא בשם "מי נח". וגם בהמשך הפרשה מוצאים אנו את עניין המנוחה - "וירח ה' את ריח הניחוח" (ח, כא), דבר שהביא לכריתת ברית בין הקב"ה ובין נח על קיום העולם.

"אלה תולדות נח נח איש צדיק" (ו, ט)

"הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר 'זכר צדיק לברכה'" (רש"י)

הקשו במפרשים (גור אריה, ועוד..) : הרי האבות - אברהם, יצחק ויעקב - מוזכרים בתורה פעמים רבות מבלי שהתורה תספר בשבחם?

ויש לתרץ בשני אופנים :

א. הצורך לספר בשבחו של נח הוא דוקא משום שהתורה אינה מספרת באריכות אודות שבחו וצדקותו (שכן, הסיפור אודות בניית התיבה אין בו צדקות מיוחדת לפנים משורת הדין, ואדרבה: נח עשה זאת לטובת עצמו, כדי להינצל מהמבול), ולכן יש צורך להזכיר את שבחו לפחות במספר מילים, "נח איש צדיק תמים".

לעומת זאת, האבות, שהתורה מספרת באריכות במהלך עשר פרשיות (מפרשת לך לך עד פרשת ויחי) אודות שבחם - אין צורך להזכיר את שבחם בפעם הראשונה שמוזכר שמם. אדרבה, הזכרת שמם אכן מהווה התחלה לאריכות הדברים אודות שבחם וצדקותם.

ב. כוונת התורה בזה שהיא מספרת בשבחו של נח היא כדי להורות לנו ("תורה" מלשון הוראה) שכאשר מזכירים צדיק יש לספר בשבחו, וכדי ללמד הוראה זו מספיקה פעם אחת, ושוב אין הכתוב צריך "לספר בשבחו" בכל פעם שנזכר בו שם של צדיק.

מתוך ביאוריו של הרבי מליובאוויטש על פרשות השבוע באור החסידות.
לקוטי שיחות ח"ה ע' 355, ח"כ ע, 285 ואילך, ליקוטי שיחות ח"ה ע' 37, חכ"ח ע' 136.

קטגוריה: חסידות, יהדות, פרשת השבוע

תגיות: הרבי מחבד, הרבי מליובאוויטש, חב"ד, חסידות, פרשת השבוע, פרשת נח, שי דיבו כהן