הסרטון המוצג כאן הינו חלונית מוטמעת מתוך אתר האינטרנט יוטיוב. זכויות היוצרים בתוכן שייכות ליוצר התוכן. קישור קרדיט למקור התוכן: לחיצה כאן

ההילולה שארגן הרב שמואל בן עטר כמנהגו בקודש מידי שנה הועברה ברדיו קול ברמה סיפורים במשך 3 שעות על הבן איש ומתורתו וכן סליחות בנוסח בבלי ירושלמי עם החזן שמואל בן עטר דוד חזן והרב חיים סלמן צפו והאזינו

שני ילדים, אח ואחות, שיחקו בחצר ביתם בבגדד. לפתע, תוך כדי משחק, נפל הילד יוסף חיים הקטן לבאר. האחות מיהרה לקרוא לעזרה. לאחר עמל הועלה הילד מתוך הבאר והושב לחיים. נס ההצלה עורר את הילד בן ה-7 למחשבה. לאות תודה לה' הוא החליט להקדיש מכאן ואילך את חייו לתורה. מאורע זה לא רק שינה את חייו של אותו ילד, שלימים יכונה 'בן איש חי' על שם ספרו המפורסם. הילד גדל בחכמה ובשנים והיה לגדול הדור שהטביע את חותמו בעולם התורה בדורו ובדורות הבאים. השפעתם של ספריו, חכמתו והנהגתו יצאה אל מחוץ למקומו וזמנו, והיחס אל מורשתו עומד במוקד של אירועים ותהליכים גם בתקופתנו.
הדרשן הגדול מבגדד
בי"ג אב תקצ"ד (1834) נולד בן לרב אליהו חיים, מנהיגה הרוחני של יהדות בגדד, ונקרא שמו בישראל יוסף חיים. רבי אליהו היה כבר דור שני להנהגת העדה לאחר שאביו, רבי משה, שימש אף הוא בתפקיד זה.
בגיל 15 החל הנער ללמוד בבית המדרש הגדול של בגדד 'בית זילכה', שם למד תורה מפי רבו המובהק רבי עבדאללה סומך, רבם של חכמי בגדד באותו הדור.
בגיל 18 נשא ר' יוסף חיים לאישה את רחל, בת דודו ר' יהודה סומך. נולדו להם בן ובת - ר' יעקב ושמחה.
כשהיה ר' יוסף חיים בן 25 נפטר אביו. בכל יום משבעת ימי האבלות היו דורשים ומספידים את הנפטר הדגול. ביום השביעי, י"ג באלול תרי"ט (1859), הגיע תורו של הבן ר' יוסף חיים לדרוש. זו היתה הפעם הראשונה בה עמד במקום בו עמדו אבותיו ודרשו לפני העם. הציבור כל כך התפעל מדרשה זו, עד שהחליטו בו במקום למנותו כדרשן וכמנהיג הקהילה במקום אביו. בתפקיד זה כיהן במשך חמישים שנה, עד לפטירתו בדיוק בתאריך שבו נשא את אותה דרשה ראשונה.
מי שנכח בדרשותיו של ה'בן איש חי' מספר דברים מופלאים על יכולת הדרשה של הרב. מלבד עומק הדרשות, והתוכן ששילב בין מקצועות שונים בתורה, היתה לו יכולת רטורית נדירה, שגרמה לקהל להיות מרותק לדרשה. גם בעת זקנתו היה קולו נשמע היטב גם כאשר נכחו בדרשה אלפי אנשים. הדרשה השבועית שלו ארכה כשלוש שעות רצופות. מספרים, כי מסביב לרגליו של ר' יוסף חיים ישבו בצפיפות ילדים קטנים, שלאורך כל הדרשה היו מרותקים למוצא פיו של הרב.
אולם כוחן של דרשות ה'בן איש חי' נמדד לא רק ברטוריקה ובעניין שבהם. הדרשות היוו דרך ראשונה במעלה להשפיע על דרכה של הקהילה היהודית. וההשפעה, כך מספרים הנוכחים, היתה עצומה. תלמידו ר' בן ציון חזן התבטא בצורה נדירה על השפעתו של ר' יוסף חיים על בני קהילתו: "אם היו ישראל שומעים לנביאים בימים ההם כמו ששומעים לרבנו ז"ל בזמן הזה, לא היה נחרב בית המקדש, ולא גלינו מארצנו".
השפעתן של הדרשות חרגה אל מעבר לגבולות עיראק. הרב יעקב הלל מספר בספרו 'תהילות יוסף' (חלק גדול מהחומר לכתבה זו לקוח מספר זה, שמתבסס על ספרו של אברהם בן יעקב) שעיתונים אשר יצאו לאור בהודו על ידי בני העדה הבבלית הרבים שהיגרו לשם לרגל מסחרם, ושעסקו בענייני חדשות כלליים, הביאו בכותרות ראשיות את נושאי דרשת השבוע של רבם הנערץ, גם כאשר אירועים בינלאומיים דחופים עמדו על הפרק.
על דרכו של ר' יוסף חיים בדרשותיו כתב הוא עצמו בהקדמת ספרו הידוע 'בן איש חי', שהוא בעצם אוסף הדרשות השבועיות שדרש. ר' יוסף חיים כותב שהמנהג הקדמון אצל חכמי ישראל הוא לא להסתפק בדרשותיהם באגדות ומדרשים בלבד, אלא לדרוש גם בהלכות. אך מכיוון שלב ההמון אינו נמשך אחר ההלכות, "צריך שיהיה עיקר הדרשה ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכור (= ויזכיר) גם כן הדרשן באמצע הדרשה פסקי הלכות על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת". כך בנוי גם הספר 'בן איש חי', שפותח בדרשות מהפשט ומהקבלה על פרשת השבוע ומגיע להלכות מעשיות הקשורות לדרשות. יש לציין כי החיבור המודפס המוכר הוא רק חלק קטן מהחיבור המקורי.
מלבד דרשתו השבועית היה ר' יוסף חיים יושב מדי יום, לאחר תפילת שחרית כותיקין, ללמוד תלמוד עם 'בעלי בתים'. ר' יוסף חיים היה מרחיב במיוחד בדברי האגדה שבתלמוד ומלמד אותם לעומק. ביאורי אגדות חז"ל שלו יצאו לאור בשני ספרים גדולים - 'בן יהוידע' ו'בניהו'. דרכו בשטח זה היא ייחודית ונתחבבה על רבים.
לאחר השיעור בתלמוד היה מלמד כחצי שעה שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, כשהוא מוסיף עליו פסקי הלכות מהפוסקים ומהמקובלים. לימוד זה היה נוהג ר' יוסף חיים לסיים אחת לארבע שנים - אז היה עורך סעודת סיום על חשבונו ודורש גם שם דרשה.
שיעורים אלו, כמו גם דרשתו השבועית, היה ר' יוסף חיים דורש בבית הכנסת הקטן בבגדד. אולם הוא ירש מאבותיו את הזכות להיות דרשן יחידי בעיר בשלוש שבתות: שבת שובה, שבת זכור ושבת הגדול - ובזמן ר' יוסף חיים נוספה שבת נוספת: 'שבת כלה' שלפני חג השבועות. בדרשות אלו, שניתנו בבית הכנסת הגדול של העיר, היו משתתפים רבבות מאזינים. כשהוא מעוטף בטלית היה דורש במשך כארבע שעות רצופות. בדרשותיו אלו היה נוהג להקיף את כל ענייני היום בהלכה ובאגדה. הדרשות הללו יצאו לאור בספריו 'בן איש חיל', 'שבת מלכתא', ולאחרונה בספרים 'שפתי חיים' ו'תשובה מחיים'.
ללא כהונה רשמית
למרות שיעוריו הרבים ודרשותיו, ולמרות שנחשב למנהיגה של יהדות בגדד שעל פיו יישק כל דבר, לא החזיק ר' יוסף חיים במשרה רשמית של רבנות, דיינות או ראשות ישיבה בקהילה. ר' יוסף חיים נחשב לאחד מעשירי בגדד, והתפרנס משותפות במסחרם של ארבעת אחיו, שקראו לבית המסחר בשמו של האח הגדול. כך יכול היה לעסוק בתורה בלי הפרעה. ומכיוון שלא קיבל משכורת מהקהילה ולא נצרך למתנת בשר ודם, היה יכול להנהיג את רבנותו ברמה, מה שהוסיף רבות להערצתו בעיני בני קהילתו.
בשנים תרמ"ב עד תרמ"ה (1882-1885) נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים. ארבעת האחים נאסרו וישבו במשך שנה בבית הכלא, בגלל חובות שלא היו יכולים לשלם. הדבר גרם צער רב לאימו, שנפטרה בתרמ"ב. ר' יוסף חיים התבודד במשך שבע שנים, עד תרמ"ט (1889), ולא יצא מפתח ביתו אפילו לצורך דרשות. ככל הנראה עסק בתקופה זו בפשפוש במעשיו, לבדוק על מה באה לו צרה זו. ר' יוסף חיים לא התאושש עוד מבחינה כלכלית, ובעתיד לא היה לו כסף כדי להדפיס את ספריו.
כחלק מעבודתו האישית היה מרבה במנהגי פרישות וסיגופים. כך למשל, היה מקפיד שלא לאכול בקיץ אבטיח עד ראש השנה, שאז היה מברך עליו 'שהחיינו'. בדומה לחסידי מזרח אירופה, היה מרבה בטבילות בבאר מים שהכין בביתו. בנוסף לכך היה מקפיד מאוד בכבוד כל אדם, ורבים מצאו אצלו אוזן קשבת. הוא היה מקפיד בכבוד תלמידי חכמים, אפילו צעירים לימים. ר' בן ציון חזן מספר כיצד כשהיה בסביבות גיל עשרים היה הרב הגדול קם מלפניו, ומדבר עימו כאב עם בנו.
הקפדתו על כבודם של יהודים לא נגעה רק לאלה הקרובים אליו. כשמישהו גינה בפניו את יהודי אירופה החילונים, הוא נזף בו על כך שהוא מקטרג על ישראל, כמו זבוב שמחפש דווקא פצע ולא עור חלק ונקי. "מדוע אינך מזכיר עליהם דברים טובים", אמר לו, "שאפילו אותם חילונים גמורים המתדמים לגויים, מתגאים בכך שהם יהודים, והראיה שהם מלים את בניהם ומתחתנים עם יהודיות בלבד".
עוד מגיל צעיר עסק ר' יוסף חיים בקבלה. מי שהכניס אותו לעולם זה היה חברו של אביו, ר' אליהו מני, לימים רבה של חברון. הוא נתפרסם לאחד מגדולי המקובלים בדורו, ואף חיבר מספר ספרים בנושא - הקדמות לחכמת הקבלה ופירוש על הזוהר ותיקוני זוהר, שחלק קטן מהם נדפס בספר 'בניהו' על התיקונים. זאת מלבד דברי הקבלה הרבים המופיעים אפילו בספרי ההלכה שלו.
עד כמה נחשב ה'בן איש חי' לגדול בדורו, ניתן ללמוד מהעובדה כי גדול מקובלי ליטא, הרב שלמה עליאשאוו, סבו של הרב יוסף שלום אליישיב שליט"א, שלח אליו את ספרו לצורך קבלת הסכמה. ר' יוסף חיים נמנע מסיבה מסוימת מלתת הסכמות, אך מעצם העובדה שהספר שהה מספר שבועות על שולחנו של ר' יוסף חיים הסיק ר' שלמה עליאשאוו כי ה'בן איש חי' עיין בו היטב, מה שמעיד כי הספר מצא חן בעיניו והרי זה כהסכמה, עד שר' שלמה לא מצא צורך לבקש הסכמות אחרות.
לאחר פטירת הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר בירושלים, החלה מחלוקת גדולה סביב מילוי משרה זו. כדי להשקיט את המחלוקת הוחלט להציע לר' יוסף חיים למלא את הכהונה הרמה, אולם כדרכו לברוח ממשרה ציבורית הוא סירב.
ר' יוסף חיים כתב גם פיוטים. השמועה אומרת שחיבר כמאתיים פיוטים - 79 מהם הודפסו בספר 'זמרת חיים'. הוא חיבר פיוטים לחגים, לשבח ארץ ישראל ולצדיקים. אחד משיריו המפורסמים הוא שירו 'ואמרתם כה לחי' לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, שהוא הפיוט השני בפרסומו על רשב"י לאחר 'בר יוחאי נמשחת אשריך'.
אולם מעל הכול היה ר' יוסף חיים 'הפוסק העליון' לקהילתו. גם בעיני רבו, ר' עבדאללה סומך, הוא נחשב כסמכות עליונה, והיה מתייעץ איתו בפסיקותיו. בעיני רבים מבני בבל, פרס וכורדיסטאן נחשב ה'בן איש חי' כפוסק אחרון שיש להיזהר מלחלוק עליו. מסיבה זו קמה התנגדות לשיטת הפסיקה של הרב עובדיה יוסף שליט"א בראשית דרכו (ראה מסגרת). פסקי ר' יוסף חיים מפוזרים בספרו 'בן איש חי', בספר השו"ת שלו 'רב פעלים', ובספרים נוספים.
שו"ת בשם בדוי
ספר מיוחד שאותו הוציא לאור הוא הספר 'תורה לשמה'. הוא ייחס את הספר לחכם יחזקאל כחלי שחי לפני כשלוש מאות שנה, שאת כתב היד שלו מצא כביכול, והוא רק המהדיר. היום ידוע, בין השאר על פי עדות צאצאיו, כי יחזקאל כחלי אינו אלא ר' יוסף חיים עצמו, שרצה לפרסם ספר שו"ת שיהיה כשמו - 'תורה לשמה' בלי חשש של רדיפת כבוד. ובאמת, 'יחזקאל כחלי' שווה בגימטריה 'יוסף חיים'. הוא התאמץ להסתיר את עצמו, וכתב בסגנון הרבני של תקופתו של המחבר-כביכול. את דעות הפוסקים שנכתבו מאז דורו של החכם כחלי ועד לדורו של ר' יוסף חיים הזכיר רק בשולי הגיליון, כאילו בתור הערות המהדיר. בספריו האחרים מפנה ר' יוסף חיים לספר זה כאילו נכתב על ידי מישהו אחר.
למרות ששיטתו ההלכתית נראית חדשנית מבחינות מסוימות, היא מהווה המשך ישיר לשיטת הפסיקה הספרדית. "בהקדמתו לספרו רב פעלים" אומר הרב עזרא בר-שלום, דיין בבית הדין הרבני הגדול, "כותב ר' יוסף חיים כי יש שתי דרכי פסיקה. האחת היא ללכת מראשוני הראשונים ועד חכמי האחרונים, וזו היא דרכם של חכמי הספרדים. ויש כאלו שמבררים את ההלכה מתוך הראשונים עצמם, וזו היא דרכם של חכמי האשכנזים. ר' יוסף חיים הלך בדרך הראשונה".
מלבד זאת, כמו חכמי הספרדים האחרים גם ר' יוסף חיים ראה עצמו מחויב באופן כללי לפסקי מרן ר' יוסף קארו מחבר ה'שולחן ערוך'. יחד עם זאת, הוא הוסיף פעמים רבות פסקים על פי הקבלה. הראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א (ישלח לו ה' רפואה שלמה), נכד אחותו של ה'בן איש חי', הוא הפוסק הבולט כיום בראש ההולכים בשיטת ה'בן איש חי'. בנו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, מציין כי למרות שה'בן איש חי' לא היה הראשון שפסק על פי הקבלה בין חכמי הספרדים, וכבר קדמוהו אחרים כמו ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), הרי שהוא היה זה שהפיץ שיטת פסיקה זו.
דרך זו של שילוב הלכה וקבלה באה לידי ביטוי בולט בנוסחאות התפילה. ר' יוסף חיים הוציא ספר בשם 'תיקון תפילה' ובו כל ההבדלים בין הנוסח הספרדי המקובל לנוסח המקובלים, מה שגרם לשינוי בנוסח הסידורים הספרדיים. סידור הבנוי לגמרי על פי נוסחו והלכותיו של ה'בן איש חי', ושמו 'עוד יוסף חי', יצא לאחרונה על ידי הרב יוסף חיים מזרחי.
בנוסף לחידושיו אלה, לפעמים פוסק ר' יוסף חיים להחמיר כדעת האשכנזים, כשהדבר נכון בעיקר לגבי הלכות טהרת המשפחה. הרב שמואל אליהו נותן הסבר מעניין לחומרות הללו, שעל פניהן נראות כמסבכות את החיים: "שיטת הפסיקה של ה'בן איש חי' היא שיטה המאחדת פסיקה אשכנזית עם ספרדית, הלכה וקבלה. ר' יוסף חיים ראה שאנחנו הולכים לקראת מצב בו עם ישראל כולו יתקבץ לארץ ישראל, ועלינו לחפש את המאחד ולא את המפריד, גם אם פסיקה ספרדית טהורה היתה יכולה להיות נוחה יותר. היום אנחנו גם בדור שבו אנשים מחפשים את פנימיות הדברים, ובספר 'בן איש חי' יש שילוב של שניהם בכמה רמות". הרב אליהו מציין כי זו הסיבה שמשפחת המקובלים אבוחצירא ממרוקו קיבלה על עצמה את פסיקת ה'בן איש חי', למרות שהתגוררה במרחק גיאוגרפי ניכר מבגדד.
זיקתו לארץ ישראל
פרק מעניין במיוחד בדמותו של ה'בן איש חי' הוא יחסו לארץ ישראל. מלבד מה שכתב רבות בשבח הארץ והתרומה לענייה, הוא גם עשה מעשים רבים בתחום זה. למרות שהיה בבגדד בית דפוס, הוא העדיף לשלוח את כתבי היד שלו לירושלים, לבית הדפוס של ר' ישראל דב פרומקין. מטרתו היתה כפולה: גם לגרום לספריו לספוג מאווירה הקדוש של ירושלים, וגם לספק עבודה מפרנסת לעניי ארץ ישראל.
הוא השתדל לרכוש נחלה בארץ ישראל באמצעות ידידו ורבו ר' אליהו מני מחברון, שעסק בגאולת קרקעות. מטרתו היתה לקיים את המצוות התלויות בארץ באמצעות שליח שיגדל גידולים בנחלתו. בספרו 'תורה לשמה' הוא דן האם עדיף לרכוש קרקע כדי לעסוק בחקלאות ולקיים מצוות התלויות בארץ, או שמא טוב יותר לבנות בית על הקרקע שרכש, ובכך לסייע ליישובה של הארץ באמצעות השכרת הדירה ליהודים. מסקנתו היא ש"לעניין מצווה וחיבוב ארץ ישראל הבית עדיף טפי (=יותר) מגינה".
מפורסם ביותר הוא ביקורו בארץ ישראל בשנת תרכ"ט (1869). הרב יוסף חיים מזרחי סבור כי היה זה בעצם ניסיון עליה, שבוטל בגלל בקשת אימו שיחזור לבגדד. "הוא עזב את בגדד יום לפני ברכת החמה, כדי שבני הקהילה לא יעכבו אותו. אם היה מדובר בביקור רגיל על מנת לחזור, הוא היה יכול לחכות עד אחרי המעמד הנדיר של ברכת החמה".
הרב זאביק הראל, ראש מדרשת 'טוהר' לבנות, נמצא בשלבים האחרונים של עריכת סרט תיעודי על ה'בן איש חי'. הוא מספר על מסעו של ר' יוסף חיים לארץ: "הוא הגיע בתחילה לאזור צפת, שם השתטח על קברו של בניהו בן יהוידע, שבכתבי האר"י מובא שהוא מסוגל לסודות התורה". בקבר בניהו בן יהוידע הגיע כנראה לחוויה רוחנית גבוהה, עד שהחליט לקרוא רבים מספריו על שמו ועל שם כינוייו של שר הצבא הזה של שלמה המלך: 'בן יהוידע', 'בניהו', 'בן איש חי', 'בן איש חיל', 'רב פעלים', 'מקבציאל'. כמו כן פקד את קבר רשב"י במירון. בהמשך הגיע לירושלים, שם התעניין במיוחד במנהגי ישיבת המקובלים 'בית אל'. משם יצא לחברון, בה הצליח לאחר מתן שוחד להיכנס למערת המכפלה, שעד לאחר מלחמת ששת הימים לא הותרה ליהודים הכניסה אליה. מספר חודשים לאחר ביקורו במערה פורסם סיפור זה בעיתון 'הלבנון'. עוד נכתב שם כי העובדה שהכסף יענה את הכול בארץ ישראל של אז, עודדה את ר' יוסף חיים לפנות בדרכו חזרה לנדיב שמעיה אנג'ל מדמשק, כדי שזה יפעל לרכישת מערת המכפלה מדי הערבים - יוזמה שבסופו של דבר לא צלחה.
גם כשחזר לבבל לא פסק מלחשוב על ארץ ישראל. הוא שלח רבים מתלמידיו אליה. אחת מיוזמותיו החשובות נוצרה כאשר פנה אליו חברו הנדיב ר' יוסף אברהם שלום בבקשה להקים ישיבה בבגדד, כדי לעשות נחת רוח לקב"ה ולזרז את הגאולה. ר' יוסף חיים אמר לו: "סופה של בבל להיחרב, לך לבנות בירושלים".
ה'בן איש חי' הנחה את הנדיב לחפש בירושלים מגרש, סמוך ככל האפשר להר הבית, ולהקים שם ישיבה גדולה ללימוד הנגלה, שבתוכה גם ישיבה ללימוד הקבלה. ישיבה זו הוקמה בפועל רק 14 שנים לאחר פטירת ה'בן איש חי', היא ישיבת 'פורת יוסף' המפורסמת, שרובם של גדולי תלמידי החכמים הספרדים בארץ ישראל למדו בה.
יחד עם זאת, לא ידועה התייחסות ברורה של ה'בן איש חי' לתנועה הציונית שקמה ב-12 שנותיו האחרונות. הרב שמואל אליהו אומר ש"לא היה גדול תורה ספרדי אחד שלא היה ציוני, במובן של תמיכה בעלייה לארץ ישראל. הדבר נכון לגבי כל ארצות המזרח, ובמיוחד לגבי בבל. עובדה היא שבניגוד לקהילות ספרדיות אחרות, אי אפשר למצוא קהילה בבלית בשום מקום אחר בעולם מלבד בארץ ישראל. הסיבה שה'בן איש חי' לא התייחס לתנועה הציונית היא שזה היה עניין אירופאי שלא הגיע כל כך לבבל".
הרב אליהו מציין שגם אלו שמתנגדים למדינה מבין ההולכים בשיטת ה'בן איש חי', כמו הרב יעקב הלל, ראש ישיבת 'חברת אהבת שלום' בירושלים, והרב יעקב חיים סופר, ראש ישיבת 'כף החיים', מתנגדים רק לצד החילוני שלה, אך הם נמנים על אוהבי ארץ ישראל.
הרב שמואל אליהו מוצא זיקה בין ההליכה בדרכו של ה'בן איש חי', המשלבת הלכה וקבלה, לבין נקיטת עמדה תקיפה בנושא השמירה על ארץ ישראל. הרב אליהו, בוגר 'מרכז הרב' שקיבל את דרך ה'בן איש חי' בבית אביו, מפנה לפסקה השנייה בספר 'אורות' של הראי"ה קוק, שם נאמר: "על ידי ההתרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת".
אבל כבד במותו
כבר הובאו מעל דפי עיתון זה דבריו של ה'בן איש חי' המבטאים את יחסו החיובי ללימוד חכמות החול. הרב יוסף חיים מזרחי מספר על דרשה בה הספיד ר' יוסף חיים את ראש חברת 'כל ישראל חברים' בצרפת, ושהוא תמך בתלמוד תורה הראשון שלהם בצרפת. הוא שמח על המנהג שחידשו שהתלמידים ישבו על כסאות ולא על מחצלאות, כפי שהיה נהוג עד אז. אולם כשהבין שמטרת מורי בית הספר הזה היא גם לעמעם את ההכרה הדתית ואת ערך לימוד התורה של הצעירים, הוא יצא נגדם בשצף קצף. "הוא הוציא נגדם חרם וכך הצליח להציל את הקהילה". בחייו לא היה אפילו יהודי אחד מחלל שבת במזיד בבגדד, אולם אחרי פטירתו החלה השפעת החילוניות לחדור, בתחילה לאט, ובהמשך בצורה רחבה יותר.
הרב מזרחי מספר כי בצעירותו שמע את הרב יהודה צדקה, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שסיפר כי שמע מהזקנים שר' יוסף חיים עצמו הצטער על שהדפיס בספרו את הדרשה על חברת כי"ח, וביקש שכשיודפס הספר שנית יוציאו ממנו את הדרשה. הרב מזרחי, כיום מהדיר כתבי ה'בן איש חי', אומר כי הוא אכן מתכוון להשמיט את הדרשה לכשיוציא שנית את הספר, או לפחות לציין בצידה הערה בעניין זה.
בה' באלול תרס"ט (1809) החליט ר' יוסף חיים לנסוע לכפר כפל בעירק, לקברו של יחזקאל הנביא. לאחר ששהה ליד הקבר הלך לנוח בכפר ג"ץ, שם חלה, ובי"ג באלול נפטר. בהלווייתו השתתפו רבבות, ויהדות בגדד היתה שרויה באבל גדול. שבעה ימים שבת העם ממלאכה לאות אבל, ובכל יום הוא הוספד על ידי חכם אחר מחכמי בגדד.
בשנות החמישים העיראקים הרסו את בית הקברות העתיק של קהילת בגדד, וקברו של ה'בן איש חי' הועתק למקום אחר. הרב זאביק הראל מספר כי בהפצצה האמריקנית בעיראק לפני מספר שנים המקום נפגע, וכיום לא ניתן לאתר במדויק את מקום קברו.
מאה השנים שחלפו מאז פטירתו לא הקהו את השפעתו. והוא נחשב גם כיום לאחד מעמודי התורה המרכזיים של יהדות המזרח, ומסתבר שלא רק של יהדות זו. "היום בעלי התשובה שמחפשים יותר את הרוחניות ואת הנשמה" - אומר הרב שמואל אליהו - "ולאו דווקא ספרדים, פונים ל'בן איש חי', שיש בו שילוב של פנימיות עם הלכה. יש בספריו שילוב למעשה של הלכה ונשמה, גם מידות וגם קדושה. לא שאצל אחרים אין, אבל אצל ה'בן איש חי' זה הרבה יותר מודגש".
yoelyya@gmail.com
תודה לרב יוסף חיים מזרחי על עזרתו בהכנת הכתבה
כותרת בוקסה: כתבי היד
למרות שחיבורים רבים פורסמו עוד בחייו של ה'בן איש חי', ועד היום הודפסו כ- 75 מחיבוריו, הרי שכתבי היד שהותיר ועדיין לא זכינו לאורם הם רבים מאוד. יחד עם זאת, ישנה תופעה מצערת של גניבת כתבי יד, ודווקא על ידי מקורבים, לשם לימוד עצמי או כסגולה. הרב יוסף חיים מזרחי מספר כי כתבי יד נגנבו כבר ב'שבעה' של ר' יוסף חיים, ובהם כתב היד ההלכתי 'מקבציאל'.
ר' ישועה סאלם מספר שר' דוד, נכדו של ה'בן איש חי', הצליח להביא את כתבי סבו שהיו ברשותו כשעלה לארץ בתשל"ג (1973), אחרי שאמר "אלף פעמים 'שיר המעלות' ו'למנצח יענך ה' ביום צרה'". בארץ מסר ר' דוד את הזכויות לר' ישועה. לאחר עלייתו באו לבקר את ר' דוד שני חכמים שאחד מהם לקח ממנו בעבר כתבי יד של סבו. הלה התכחש מאוחר יותר לכך שבידו כתבי היד, ורק בתחבולות הצליחו לקבל אותם בחזרה.
בהמשך נתבעו לדין תורה אנשים נוספים שברשותם היו כתבי יד. משסירבו הנתבעים להגיע הוצא נגדם כתב סירוב, שכאשר הוגש לאחד הנתבעים הוא מיהר לקרוע אותו. מיד אחר כך עבר הלה את הכביש, קיבל התקף לב ומת. כשאירע הדבר לאדם נוסף, החליטו המוציאים לאור שלא להיכנס לדיני תורה ולגרום לפגיעה באנשים, ולהסתפק בהודעה למחזיק בכתבים שידוע להם על הכתבים שברשותו ושהוא מתבקש למוסרם לבעלי הזכויות.
למרות תופעת הגנבות, עדיין ישנה כמות גדולה מאוד של חומר ידוע בכתב יד, לפחות כדי עשרה ספרים, שרובו דרשני, אך מדי פעם משובצים בו קטעים הלכתיים. קיים גם כתב היד המקורי של הספר 'בן איש חי' שרק כרבע ממנו הודפס, אולם התוספת שם היא בעיקר של רשימות פוסקים, דבר שבעידן המחשב אין לו כבר ערך רב.
בוקסה: מלחמתה של תורה
משנה: בראשית דרכו כמעט שהוכרז חרם על הרב עובדיה יוסף בגלל שחלק על פסקי ה'בן איש חי'
מול שיטתו ההלכתית של ה'בן איש חי' וממשיכי דרכו, ניצבת שיטתו של חכם אחר יליד בבל, הלא הוא הרב עובדיה יוסף שליט"א. הרב יוסף נחשב כמי ששואף להחדיר את הפסיקה הספרדית, הנוהגת כדעת ר' יוסף קארו, ואינה מכניסה כמעט פסיקות על פי הקבלה. הדבר עורר התנגדות מצד חכמי העדה הבבלית בירושלים, ובהזדמנות מסוימת אף רצו להטיל עליו חרם. מעניין שדווקא ר' אפרים הכהן, תלמיד ה'בן איש חי', הציל אותו מהחרמה.
הרב מזרחי מספר כי פעם כתב הרב עובדיה תשובה מנומקת לפיה יש להניח תפילין של רש"י ושל רבינו תם האחד אחרי השני, ולא בו-זמנית כדעת ה'בן איש חי'. ר' אפרים שמח על התשובה ועודד את הרב עובדיה לפרסמה. אולם למחרת, כשחשב הרב עובדיה שר' אפרים ישנה ממנהגו, ראה את ר' אפרים ממשיך ומניח את התפילין כדעת רבו. "זוהי דוגמא כיצד תלמיד חכם יכול להעריך מאוד את תורתו של חכם אחר גם אם דרכו שלו שונה" אומר הרב מזרחי.
יחד עם זאת, הדיין הרב עזרא בר-שלום, חתנו של הרב עובדיה יוסף, טוען כי בניגוד לתדמית שנוצרה לו, חותנו אינו חולק סדרתי על ה'בן איש חי', כמו שה'בן איש חי', גם כן בניגוד לתדמית, אינו חולק סדרתי על מרן ר' יוסף קארו, והוא עצמו כותב: "קיבלנו הוראות מרן בין להקל ובין להחמיר". אם כי, כאמור, פעמים רבות ה'בן איש חי' מחמיר יותר ממרן ר' יוסף קארו. "הרב חותני בעצמו כתב ספר 'הליכות עולם' על ה'בן איש חי', ויש בו הרבה יותר הארות מאשר הערות. אלא שיש המבלבלים בין הארות להערות, על דרך הפסוק 'והיה לאַין כל מחמד עַין'. דבריו של ה'בן איש חי' הם קילורין לעיניים, ואנו משתמשים רבות בפסיקותיו בבתי הדין. הוא נחשב כמיקל בענייני יוחסין (ממזרות וכדומה י"י), ואנו סומכים עליו בעניינים החמורים של היתר אישה לבעלה".
ישנו תחום שבו הרב עובדיה כנראה כן רואה עצמו כתלמידו של ה'בן איש חי'. בהקדמת ספרו 'טהרת הבית' חלק ב', מספר הרב עובדיה כיצד חשב להפסיק להופיע ולדרוש בפני קהל של אנשים פשוטים, כדי שיוכל להקדיש יותר זמן לחיבוריו. אולם אז התגלה אליו בחלום ר' יוסף חיים ואמר לו שיעסוק בשני התחומים, גם בכתיבת חיבורים תורניים חשובים וגם בהפצת תורה להמונים - שילוב שאפיין גם את ה'בן איש חי' עצמו.
"מעניין שדווקא רבי יוסף חיים נשלח משמיים לרב עובדיה", אומר הרב מזרחי, "ללמדנו שעל אף המחלוקת ההלכתית, הכבוד וההערכה ההדדית בין תלמידי חכמים עומדים בעינם".

קטגוריה: , , ,