ארבעת המינים מסמלים יותר מהכל את אחדות ישראל, יש בהם את כל הצירופים שיכולים להתקיים באדם בזמנים שונים, ובעצם החיבור שלהם יחד, יכולה להתאפשר באדם התפיסה שלו בעצמו כמכלול מורכב. כולנו יודעים שלאתרוג יש גם טעם וגם ריח, ללולב יש רק טעם ואין לו ריח, להדס יש ריח ואין טעם ולערבה אין טעם וגם לא ריח אך מה זה אומר במשמעות העמוקה של הדברים כאשר הם מתקיימים בנו כמכלול?

החיים מורכבים מרגעים שונים ובתוך אינסוף רגעים חד פעמיים אנו כל הזמן משתנים ומנסים לתפוס את הרגע המושלם בו אנו מקיימים תורה ומצוות מתוך שמחת הלב. יום אחד נקום מוארים ובחיוך רחב ניגש לתפילה, נקיים מצוות, אפילו נשקיע יותר ממה שצריך ונשב ללמוד כתובים קדושים מספריהם של גדולי ישראל, אך ביום אחר אנו עלולים לקום בלי חשק ומצב רוח, נתפלל כדי לצאת מידי חובה ואת יתר היום נשקיע ברחמים עצמיים ומרירות. יש ימים רחמנא ליצלן שאפילו לא נתפלל כלל וגם לא נקפיד במעשים טובים. אנו משתנים בכל יום ולעתים בכל רגע, המעבר בין מצבי הרוח היא הדרך המיוחדת שלנו כדי להתקרב אל האידיאל שבו בכל יום ובכל רגע אנו קמים לעבוד את ה׳ מתוך שמחת הלב.

בכל אחד מאיתנו מתקיימים כל אחד מארבעת המינים, כאשר הטעם הוא התורה, והריח הוא המעשים הטובים. הפעולה של חיבור ארבעת המינים יחד מבטאת את השלמות שבעבודת הלב כאשר האדם יודע שיכול להיות שביום אחד הוא ירגיש כאתרוג וביום אחר כערבה אך אם מלכתחילה יבין שהוא כל הארבעה כולם, לא יהיו לו עליות ומורדות בעבודת ה׳ והוא ישמור על איזון קבוע שדרכו ניתן לעורר את השמחה שבלב ולעבוד את ה׳ מתוך אהבה על כל מה שיש בו מצד אחד וביראה שלא ישכח את מה שיש בו גם אם הוא חסר כדוגמת הלולב וההדס או כמו הערבה שאין בה כלל והיא כנגד האתרוג שיש בו הכל.

ארבעת המינים המתקיימים בכל אחד מאיתנו באים לידי ביטוי באופן ברור וגלוי יותר בעם ישראל כאשר אף הוא מורכב מארבעה סוגים של אנשים כדוגמת ארבעת הבנים המוכרים לנו מההגדה של פסח. החכם הוא האתרוג, יש בו תורה ומעשים טובים שהם הטעם והריח. הרשע הוא הערבה שאין בה טעם תורה וריח מעשים טובים, התם הוא ההדס שיש בו ריח כמו אדם שפועל מעשים טובים בתמימות ולא מתוך הוראה שהוא מכיר בתורה ופועל על פיה. וזה שאינו יודע לשאול, הוא הבן המיוחד שאינו שואל, כי מאיר בו האור שמגלה בפניו מלכתחילה את רזי התורה הנפלאה ולכן אין בו שאלה אם כי ביטול מלא אל התורה כציווי שאין בו מקום לשאלות וקושיות. הבן שאינו יודע לשאול הוא זה שסביבו מתאגדים אנשים רבים, כדי לקבל את התשובות לכל השאלות והוא עמוד השידרה שמחבר את כולם אל אחדותם כמכלול שיש בו גם ארבע דמויות הקיימות בעם ישראל וגם ארבע תכונות שמתקיימות באדם עצמו, כמו הלולב שקושר את ארבעת המינים סביבו.

סוד גדול יש בבן שאינו יודע לשאול כמו גם בלולב, שניהם שורש החיבור של עם ישראל כמו גם של היהודי אל אורו של הקב״ה. הלולב מתאפיין בטעם אך למעשה את הטעם בגשמיות הוא מקבל על ידי פריו שהוא התמר אך בארבעת המינים אנו לא משתמשים בחלק מעץ התמר כשבקצהו פרי התמר, מכאן ניתן להבין שהטעם האמיתי איננו מצוי בתמר עצמו אלא בזה שבזכותו התמר מבשיל וממתיק והוא הרי הלולב שהוא הטעם ברוחניות כי בזכותו מתקיים התמר והלולב הוא הלב שאותו אנו באים לעורר בחג סוכות. הלולב גם הוא לא יודע לשאול ולמרות המרחק שבינו ובין הפירות הוא ממשיך לטפס מעלה כי ברור לו שזה תפקידו וגם אם לא יצא בו ממש הפרי, הרי שאת סיפורו של השורש הוא יספר גם כאשר אינו נשאל מתוך אמונה חסרת ספקות בפרי מתוק שיתן תשובתו.

את עניין האחדות הזו ניתן למצוא גם בסוכה אותה אנו בונים כבית ארעי שמחייב אותנו לצאת מבתי הקבע שבנינו לעצמנו וכך להזכר בבית המרכזי והחשוב מכל, שהוא חיבור כל הבתים של עם ישראל אל בית אחד והוא בית המקדש בירושלים. הסוכה מקיפה אותנו באור שנמצא סביבנו ודרך המסר שהיא מעבירה על אחדות ישראל אל בית אחד, היא שופעת בנו את אורה המקיף בדרך שמשפיעה על הפנימיות ומחדירה בנו על פי הקבלה את חמשת החסדים שהם חמשת המידות שבחסד. והרי שבחסד נבנה עולם וכך על ידי החסד ששופע בנו מהאור המקיף (הסוכה) אנו פועלים את נענוע ארבעת המינים שקשורים יחד כיסוד אחד שמרכז את המורכבות שלנו כמכלול ובעצם השפלות שלנו מול האורות המקיפים אנו פותחים את ליבנו לקבל אור חדש שמחדש בנו את האורות הפנימיים של הלב, על ידם נוכל לעבוד את ה׳ בשמחה יתרה ״ושמחתם לפני ה׳ אלוקיכם שבעת ימים״.