17 שנה לאחר האלבום הראשון המופתי של עדי רן "האחרון שבעם" ישבנו לשיחה מעמיקה עם עדי על יצירה, על תקופות שהיו ועל הפריחה הגדולה של המוזיקה היהודית בשנים האחרונות, פריחה שהוא אחד המזוהים עם פריצתה ועם הקשיים שעומדים היום בפני האמנים

האם אתה חש הבדל היום באווירה מאשר באלבום הראשון?

ישנם שתי בחינות, האחת הבחינה האישית שלי כאמן ושם ברור שיש הבדל באווירה, כי כשחוזרים בתשובה האור של ההתחלה הוא משהו מיוחד והוא משפיע על הכול. באותה תקופה מבחינתי לא ראיתי את עצמי כחוצה קווים או עובר לעולם אחר פשוט חשתי שאני מגלה משהו חדש על עצמי ואני פשוט מספר את זה לכולם.

תמיד הופעתי במחתרת בשוליים, זה האופי שלי שמוביל אותי, היה לי קהל בתל אביב והופעה קבועה והמשכתי עם זה ופתאום הגיעו לי ניגונים חדשים שנכנסו ל"אחרון שבעם". עבדתי אז בכלל עם ג'וני שועלי והחבר'ה של "רעש" (אמיר קרטיס, עודד פרח, חיים לרוז) על אלבום בכלל אחר ועם הזמן הבנו שהאלבום פשוט מקבל את הפנים של השירים החדשים "הדוסים".
לעומת זאת מהבחינה היסטוריונית, אני ניסחתי את הבשורה שהייתה אז באוויר, היה דור חדש של בעלי תשובה ואני מהמעצימים שלו ממש, אני חש שכל מה שיש היום בעולם המוזיקה היהודית כולל שולי רנד וזמרים חילוניים ששרים פיוטיים הכל תוצאה של התקופה ההיא, שהיה בה צורה חדשה של גילוי של הקב"ה יותר נמוך בעולם, כשאתה לוקח את האמנות שלך שאתה רגיל להתבטא בה ומבטא דרכה את קולו של הקב"ה.

האם גם אתה חש שהשיאים המוזיקליים שלך היו דווקא באלבומים הראשונים?

אני לא מסכים עם האבחנה הזו שהאלבומים הראשוניים שלי היו יותר משמעותיים מבחינה אומנותית, ברור שהיה בהם יותר רעננות מבחינת הצעקה והתמימות של הכתיבה שהייתה לי אז והם היו להיטים יותר כי הם היו קלילים וישר נקלטו בהופעות. אך לטעמי "התבוננות" ו"גלגל של הצלה" טובים יותר מבחינה אמנותית.
יש כל מיני מאזינים ויש תגובות שונות לדעתי התפיסות מגיעות על ידי התקופות שהאזינו לאלבומים, מי שהאזין לאלבומים הראשונים שלי ו"חרש" אותם הם אלו שמדברים אליו לעומת זאת ישנם אנשים שחרשו אלבומים אחרים שלי והם אלו שמדברים אליהם. המאזין לפעמים נתפס על תקופה מסוימת ככה הוא רואה את האמן וככה הוא רוצה תמיד לשמוע אותו ובעצם הוא מונע ממנו להתפתח.

יש לי עוד קהל שמדבר על האלבומים הראשונים שלי עוד לפני התשובה ועל "הקלטת הוורודה" קסטה מחתרתית שהופצה עוד לפני האלבום הראשון בה ביצעתי שירים רק עם גיטרה אקוסטית. גם מ"האחרון שבעם" היו לי מאזינים מאוכזבים שקיבלו ביצועים רכים יותר לשירים שכבר ביצעתי בעבר בצורה אחרת כ"איזה כיף" ו"יש הקב"ה".

אני למדתי כבר לאבחן את המאזינים שלי על פי התגובות שלהם, אני יודע לפי השיר באיזו אלבום הוא שמע אותי.

צריך לזכור שבאלבומים הראשונים הייתה אז התעוררות כללית למוזיקה כזו, היה אז את רדיו ברסלב ש"טחן" לאנשים את הראש עם השירים האלה 24 שעות בכל מקום והעצים את הסצנה. היה אז תחושה באוויר של משהו חדש – בחינה מסוימת חדשה ביהדות שלדעתי השפיעה עד היום על עולם התשובה. יש היום הרבה אנשים שמסתובבים ברחוב כחילונים אבל הם בעצם כבר דתיים וזה דבר ששייך רק לדור שלנו.

כיצד זה מסתדר עם זה שאתה בעצמך שרת "אל תסתכלי אחורה"?

אמנם אני שרתי באלבום הראשון "אל תסתכלי אחורה" שזה היה תמצית הצעקה של התרחקות מהחילוניות אבל זה הגיע מהמקום של "בואו תשמעו רעיון חדש", זה היה סמל של התנתקות והרמת נס המרד. "אבא נהייתי דוס" הוא אחד השירים שמסמלים לדעתי את החזרה בתשובה של ימינו. זה לא משהו בצבעים של שחור ולבן. אני חושב שכל חוזר בתשובה יש לו את התקופה הראשונית שבה הוא מתנתק כדי להיפרד מההרגלים הרעים ולא מסתכל אחורה אך לאחר כמה שנים הוא בהכרח צריך להסתכל אחורה ולהוציא משם את הדברים הנכונים שכן נותרו מאחור ואותם חייבים לבוא לקחת למען הנשמה שלו ולמען העולם.

איך הייתה התחושה להשתתף במופע המיוחד לזכרו של אברהם אבוטבול ז"ל?

אברהם אבוטבול ז"ל היה ממש איתנו בהתחלה בסצנה של החזרה בתשובה זה ממש התבשל אז והיום אלו התוצאות. מה שראיתם בערב של אברהם ז"ל זה היה התמצית של הדבר של החזרה אחורה. זה לקח אותי ממש לתקופה ההיא הראשונית.

מי שראה את הסרטון ביוטיוב ראה שנהנית מאד ונתת לשיר במיוחד במעברים טוויסט קומי של פנטומימה מחויכת

הביצוע עצמו של "אשרי יושבי ביתך" היה קצת קשה כי נצמדנו למקור ואפילו לסולם המקורי והסתפקתי עם לתת ביצוע רציני בשל המעמד אך החלטתי בסוף לזרום עם התחושות שלי ואני שמח שהקהל אהב את מה שהוא ראה, בפעם הבאה אני באמת צריך לעשות כוריאוגרפיה יותר רצינית...

צילום ראשוני מהמופע במבוא חורון, דיוידי רשמי ומקצועי יצא בעתיד

האם חשבת פעם לעשות שוב אלבום עם ג'וני שועלי (המפיק של "האחרון שבעם")?

אלף פעמים ניסינו לעשות דברים יחד, ג'וני הוא אמנם חבר שלי אבל קשה לי מאד לעבוד איתו יחד אז היו כמה חברים שהיו שותפים כך שלמרות כל הבלגן הצעקות והמריבות איך שהוא יצא בנס האלבום אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה.

היום כבר לא עובדים באולפנים גדולים יחד עם כלי הנגינה והרבה מהעבודה נעשית בבית מול המחשב, האלבום ההוא היה באמת כמו פעם שיושבים באולפן בלי לספור שעות. זה היה באמת כיף...

מה עם חומרים חדשים?

תמיד יש לי חומרים חדשים אך היום מאד קשה להוציא אלבום ולהפיץ אותו זה לא משתלם. בעבר זאת הייתה הפרנסה שלי וזה גם נתן כוח להמשיך כיוון שזה הלך מבחינה מסחרית. בשנתיים שלוש האחרונות חברות ההפצה לא ממש קיימות, אם בעבר הייתי מוציא אלבום ו"הינדיק" היה מגיע ולוקח כמה אלפים וכך הייתי ממשיך הלאה לאלבום הבא זה כבר לא קיים. זה אמנם היה ריווח קטן כי המכירה הייתה מראש אבל זה החזיק את המערכת. היום צריך להתחיל למצוא מי שיפיץ את זה וזה קשה.
אני ניזוקתי באופן קשה מהנפילה של אינדיק, האלבום האחרון שלי לא הגיע כמעט לחנויות בשל הבעיות האלו, הינדיק סגר איתי עיסקה לקח כמה מהדיסקים ואז הסתבך והשאיר את האלבום כך באוויר. ולאחר מכן הוא מכר את כל המחסנים שלו לכמה חנויות שמכרו את כל האלבומים הקודמים שלי בעשרה שקלים... הפגיעה היא גדולה כיוון שאין לי מה להדפיס אותם שוב אם ניתן להשיג אותם בעשרה שקלים בלבד...

למרות כל הקשיים אני תמיד משתדל לזכור שהבערה הראשונה שהייתה לי מכל העניין הזה ובגללה עשיתי טעויות עסקיות גדולות, כי חשתי שאני בשליחות רוחנית אבל עם הזמן זה נהיה לעסק כי נהיה לי משפחה וכו' אבל אני צריך תמיד לזכור את המחשבה הראשונית שלי שזו שליחות רוחנית כיוון שמוזיקאים יכולים להשפיע רבות על הרוחניות והמחשבה של המאזינים.

קטגוריה: מוזיקה

תגיות: מוזיקה יהודית, עדי רן