עומד באוטובוס 'דן' בתל אביב, בדרכי להרצאה. (להלן: 'אני'). זקנה תל אביבית יושבת בספסל סמוך אליי, עם מבט ביקורתי ומזרה אימה, שאפילו משקפי השמש שבקצה חוטמה לא הצליחו להסתיר. (להלן: 'היא'). פתאום, בלי התראה מוקדמת, 'היא' אמרה לכל מי שסביבה: 'ראיתם את הדתיים הללו?! זקנה עומדת והם יושבים'.
אני, דרוך כהרגלי, מחפש סביבי, למי היא מכוונת את חיציה. לא, זה לא אני, שכן כאמור, עומד הייתי על רגליי. ואז ראיתי בחורצ'יק חרדי צעיר ולידו עוד בחורצ'יק חרדי צעיר יושבים במושבים ההפוכים ('נכס' כזה שאתה כבר מעדיף לעמוד). ושניהם עסוקים בקריאה.
אני תר למצוא במקביל את הזקנה האומללה העומדת. ואחרי מאמצים, אני מוצא אחת כזו מטר מאחרי גבם. 'אני' לוקח פיקוד: בנגיעה קלה מעורר את הבחור. רק שמעו: 'זקנה', קמו שניהם, בלי אומר ודברים. עכשיו, הייתי פשוט צריך לשכנע את הזקנה שעמדה מרחוק, לעקוף את הנערים החילונים החסודים, שלא קמו ולא זעו, ושתתקדם, כי יש מקום.
'היא', הצועקת, מביטה בתימהון בנעשה. 'אני' עוטה מבט לא פחות ביקורתי משהיה לה, ומפטיר לעברה: 'ראית?! בניגוד לפרחים החילונים שהתעלמו, הם פשוט לא ראו, היא עמדה אחרי גבם, ופניהם לכיוון ההפוך! ובנוסף, הם גם קראו בספר! דתיים, דתיים, אבל לא נביאים! אולי יש לנו קרניים, אך ממש ממש אין לנו עיניים בגב!
בתמונה: הרב ראובן זכאים: אין לנו עיניים בגב - הוכחה בתמונה
קטגוריה: דעות
