"קצינים וחיילים באים לבקש סליחה"

חיים יהודים

מאת: מנחם כהן

יו"ר מוזיאון גוש קטיף בירושלים חוזר לחיים בחבל הארץ היפהפה, משחזר את הגירוש הנורא, ומשדר אופטימיות על רקע היוזמות להקמת מפעל ההתיישבות מחדש

תעודת זהות. שלמה וסרטיל, בן 75, תושב ירושלים, יו"ר מוזיאון גוש קטיף. בילדותו למד בבית ספר 'חורב', שירת בצה"ל כמפקד בחיל החינוך, ובמשך שנים עסק בהוראה וחינוך.

"לא ניתן להשכיח את מה שהיה, עד שנשוב לגוש" . וסרטיל

התיישבות בגוש. התיישבנו בגני טל בשנת תשל"ז. היינו מראשוני המתיישבים. זו הייתה חוויה מדהימה, לבוא למקום שיש בו רק דיונות חול, ולהפריח את השממה. עסקתי בחקלאות: גידלתי פרחי גרניום לייצוא. כל מדינות אירופה קנו מאיתנו. ביום אחד הכול התרסק.

הגירוש. קרעו אותי ממפעל חיי. ביום הגירוש נכנסו אלינו הביתה קרוב למאה חיילים. עד אותו רגע לא הורדנו תמונה מהקיר ולא ארזנו אפילו כפית. השפילו אותנו, רמסו את חיינו ופגעו בנפשנו. היינו כיפת הברזל של עוטף עזה והארץ כולה, והפכו אותנו לעבריינים. אביב כוכבי, שהיה מפקד אוגדת עזה ובעתיד הרמטכ"ל, בא אליי הביתה ביום הגירוש. דיברנו שעתיים, והוא אמר לי בפירוש שלישראל לא יהיה עוד מודיעין אחרי ההתנתקות.

המוזיאון. אחרי הגירוש הצהיר הרב שלום-דב וולפא שלא ייתן להשכיח את מה שהיה, והכריז על הקמת המוזיאון. המקום נפתח ברחוב שערי צדק 5 בירושלים בי"א באב תשס"ח. הרב וולפא ביקש ממני לנהל את המוזיאון. יש לנו כאן שחזור הפסיפס של בית הכנסת העתיק בעזה מלפני 1600 שנה, תיעוד מגוש קטיף בתפארתו, תיאור המאבק הכתום, תמונות העקירה ועוד.

המבקרים. ביקרו כאן עד היום רבבות מכל קצות הקשת; תלמידי בתי ספר, מסמינר הקיבוצים, עמך ישראל ותיירים מכל העולם. מאות עבודות מחקר ויצירות על הגוש, ספרים, סרטים והצגות, נעשו בעקבות המוזיאון. לא ניתן להשכיח את מה שהיה, עד שנשוב לגוש. בעקבות המלחמה באים מכל העולם לסקר ולהתעניין.

חודש הגוש. החודש הזה מצוין במוזיאון כ'חודש גוש קטיף'. בכ"ב בשבט תשל"ז חנך ראש הממשלה אז, יצחק רבין ז"ל, את היישוב הראשון בגוש קטיף – נצר חזני. בימים אלה, כאשר חיילינו חוזרים למקומות שבהם פרחו היישובים, החזרה לגוש היא כבר לא רק חלום אוטופי. מי שלא רצה להבין את משמעות העקירה, נאלץ להבין זאת בדרך הקשה.

לא נשכח. אמר לי אבי פרחן, שפונה מימית ולאחר מכן מאלי סיני, שאילו היו מקימים מוזיאון אחרי העקירה מסיני, לא היינו מגיעים לעקירת גוש קטיף. רבים נכנסים עכשיו למוזיאון ומבקשים חולצות 'חוזרים הביתה לגוש קטיף'.

הסליחה. יש כאן תופעה מרגשת של מי שהיו קצינים וחיילים בעת הגירוש ובאים לבקש סליחה. הם מבקשים לפרוק את המחנק הנורא שהם חשים, ובאים להתנצל על העוול שנטלו בו חלק. הפכנו לכותל הדמעות של רבים מהם.

שבר ואהבה. עוד תופעה מרגשת גילינו בסיורי בר-מצווה: מאות ילדים שנולדו בתקופת הגירוש נושאים שמות של היישובים, או שמות הזדהות עם גוש קטיף. זה ממחיש עד כמה הגירוש יצר שבר גדול ובה בעת הזדהות עמוקה עם המתיישבים ועם גוש קטיף.

הקונספצייה. קודם הגירוש הזהרנו בדיוק ממה שיקרה, והכול, לצערנו, התרחש. לא רצו להקשיב לנו. עכשיו אנשים שהיו בקצה השמאלי של המפה באים להזדהות. אפילו הערבים העזתים נהנו כשהיה שלטון יהודי שם. שנים אחרי הגירוש עוד התקשרו אליי עובדים שלי, ערבים, וסיפרו בבכי על האכזריות של שלטון חמאס ועל סבלם.

החזרה לגוש. אין לנו ברירה אלא לחזור ולהתיישב בחבל עזה. ככל שנהדהד את זה יותר חזק, ככה זה יתרחש יותר מהר. שום פתרון אחר לא יצלח, אלא יביא צרה גדולה יותר. נקווה מאוד שהמנהיגים יפנימו זאת.

קטגוריה: ,