מדינת ישראל מתהדרת בכל שנות קיומה ביכולתה הצבאית הגדולה ובעליונותה המרשימה, לכאורה, מעל כל מדינות האזור. מדי שנה ב"יום עצמאותה" ובחגיגות המתקיימות לפני ואחרי אותו יום מתעקשים ראשיה להפיק אירועים גרנדיוזיים ברחובות הערים ובאולמות סגורים, המבליטים את הכלים הצבאיים החדישים ביותר, דרכם מבקשים הם להעביר מסר לאזרחי המדינה ולצופים שמעבר לים, כי למדינה קטנה זו אין כל בעיה להתמודד גם מול הגדולות והחזקות שבמדינות העולם.

אזרחי המדינה כבר התרגלו לנאומים רברבניים מצד אנשי שררה וצבא המבקשים להבהיר, כי בידיהם הנשק החדיש והמשוכלל ביותר המסוגל להגיע כמעט לכל מקום בעולם ולפגוע בכל מבקשי רעתם. אולם, מי שעוקב בימים האחרונים אחר המשא ומתן המתקדם בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית מגלה, כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתנה את חתימתו על הסכם ההבנות עם הפלשתינים כפי שהציג מזכיר המדינה האמריקני, בהסכמתו של אבו מאזן להכיר באופן רשמי במדינת ישראל. בנאומים שנשא נתניהו בתקופה האחרונה שב ראש הממשלה והזהיר את בני בריתו הפלשתינים, כי ללא הכרה שכזאת, לא תסכים ישראל לחתום כל הסכם כלשהו ותשאיר את המצב השברירי כמות שהוא, על אף הלחץ הכבד שמפעילה ארצות הברית ובני בריתה.

והעומד מן הצד תמה. לשם מה זקוקה "המדינה החזקה והיציבה כל כך" במזרח התיכון להכרתו של אבו מאזן? האם העומד בראשותה של ישות מפוררת ומפולגת לתתי פלגים יכול בכלל לפגוע ב"אי של יציבות" האזורי? האם למי שמחזיק בשטח קטן ומפורז יש יכולת להזיק במשהו ל"מעצמת העל הישראלית"?

מסתבר, כי גם נתניהו וחבריו יודעים היטב, כי גם הנשק המשוכלל והחדיש ביותר וגם הטכנולוגיה המפותחת והיעילה לא יוכלו לעמוד ביום פקודה, אם יחליט, חלילה, מפגע בודד או קבוצתי להוציא לפועל את זממו הרע ולפגוע ב"אימפריה הצבאית היציבה ביותר". על אף כל ההצהרות היומרניות ולמרות מכלול השבחים העצמיים שמרעיפים ראשי ומנהיגי המדינה על ראשם, עדיין זקוקים הם באופן תמידי לשקט ושלווה ולהרגעת הרוחות מצדו של מנהיג זניח כלשהו ובלתי חשוב בעליל בדמותו של אבו מאזן. אכן, נתניהו מרגיש, כי כל ההבטחות הרבות שמקבל הוא מצדם של מנהיגי העולם שוות כקליפת השום, אם אותו "מנהיג" לא ישכיל להרגיע את הרוחות ולהשתיק את נשקיהם של המוני בני עמו, שמא יפעילום שוב

באדיבות: הפלס

קטגוריה: דעות