אמא רחל.

אחת מבין ארבע

ת האימהות הקדושות של העם היהודי. סיפורה מופיע בספר בראשית בפרקים כ"ט-ל"ה. סיפור חייה ודמותה האצילית לאין-שיעור של אמא רחל שזור בהקרבה, בשתיקה, בוויתורים, בכאב ובסבל. בואו נצא ביחד למסע בעקבות חיי רחל אמנו.

ילדותה

רחל נולדה בשנת בקע"א, בפדן ארם (נקראת גם חרן), לאביה לבן בן בתואל בן נחור בן תרח. רחל הייתה האחות הקטנה (ויש המפרשים שגם התאומה) של לאה. רחל ולאה התייתמו מאמן בגיל צעיר ומאחר ולא היו להם אחים, שלח לבן אביהם את בתו רחל, שהייתה הקטנה מבניהן, לרעות את הצאן.

יעקב

בכנען חי יצחק הצדיק, בנו של אברהם, אשר הפך את חייו במסע גילויו של הקב"ה בעולם. ליצחק היו שני בנים: יעקב, שהיה איש תם, צדיק ויושב אוהלים, ועשיו, שהיה צייד ואיש מלחמה שהקפיד מאוד בכיבוד הוריו. לקראת מותו קרא האב לשני הבנים ורצה לברך אותם. את הברכה החשובה יותר, הלא היא ברכת הבכורה, היה אמור עשיו לקבל. יעקב, שרצה בכל מאודו להתברך בברכה זו במקום אחיו, התחפש בעצת אמו לעשיו, וזכה לקבל מאביו ברכה זו במקומו. עשיו, ששמע על כך מאוחר יותר, כעס כל כך עד שביקש להרוג את אחיו, ויעקב נאלץ לברוח מפניו. בצר לו הוא פנה לארן, שם קיווה לקבל מחסה מפניו אצל בני משפחתו של אמו.

ויאהב יעקב את רחל

פגישתם הראשונה של יעקב ורחל מתוארת בתורה בהרחבה: יעקב מגיע לארן מותש, עני וחסר כל. שם הוא פוגש בשדה בשלושה רועי צאן שהגיעו כדי להשקות את צאנם ומחכים לשאר הרועים כדי שיחד יגוללו את האבן שמכסה את פי הבאר. יעקב ניגש אל רועי הצאן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (בראשית כט, ד). שואל אותם יעקב: "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן... וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". כשמבחין יעקב ברחל הוא מיד מתמלא בכוחות חדשים כאדם חדש, ומסיט בקלילות את האבן הגוללת את פי הבאר. יעקב ניגש לרחל, נושק על ראשה ופורץ בבכי גדול. המדרש אומר, כי יעקב בכה כך כי ראה ברוח קודשו כי היא עתידה להיפטר בגיל צעיר ואין היא עתידה להיקבר עמו, וכן שבכה כי בא בידיים ריקניות ולא היה בידו דבר לתת לה ככלתו העתידה.

אולם זו היתה רק ההתחלה. מנקודה זו והלאה נקשרת נפשו של יעקב בנפשה של רחל באהבה עזה ורצופת הקרבות. הוא מביע בפני לבן את רצונו לשאת את בתו לאישה. כיוון שאין לו מוהר לתת בעבורה, מציע ללבן לעבוד תמורתה את אביה במשך שבע שנים, ולבן מסכים מיד. היתה זו אהבה ממבט ראשון ושבע השנים שעבד בעבורה היו "כימים אחדים באהבתו אותה".

בתום שבע השנים המפרכות נקבעת סוף סוף החתונה הנכספת בין רחל ליעקב. יעקב, שלא סומך על לבן וחושד בו שינסה להערים עליו ולתת לו את לאה במקומה, קובע עם רחל סימנים, כדי שבליל כלולותיהם ימסרו את הסימנים האחד לשני, וכך לא יוכל לבן להערים עליהם. רחל ויעקב יודעים שנותרו אך שעות מספר עד שיהפכו לבעל ואישה, אחרי שחלמו וחיכו שבע שנים שלמות לרגע המקודש הזה.

"כי ריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה"

אבל ללבן תכניות אחרות עבור השניים... הוא מצווה את רחל שלא להגיע אל חתונתה שלה, ומחליט להשיא את לאה ליעקב במקומה. רחל, שאינה יודעת את נפשה מצער, בוכה כל אותו היום שהיה אמור להיות המאושר בחייה, בלב שבור וקרוע לחלוטין בין אהבתה לאיש שלו חיכתה שנים ארוכות, לבין אהבתה לאחותה הגדולה לאה. רחל לא יכולה לשאת את המחשבה על הביזיון שתעבור אחותה, וכאשר מגיעה שעת החופה, נכמרים רחמיה של רחל על אחותה, והיא מחליטה בסופו של דבר לקרוא ללאה ולמסור לה את כל הסימנים.

בסופו של דבר לאה ויעקב נישאים, ובבוקרו של יום מגלה יעקב את התרמית ופונה בכעס ללבן: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?". לבן מסביר לו שאצלם לא נהוג לחתן את האחות הקטנה לפני הגדולה, ולכן אם הוא עדיין רוצה את רחל - הוא יכול לעבוד עבורה שבע שנים נוספות. יעקב מקבל עליו את הדין וממשיך לעבוד שבע שנים נוספות. אך זה אינו סוף הסיפור... "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה", "וירא ה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל, עֲקָרָה".

למרות האהבה הגדולה היו לא מעט מכשולים בחיי נישואיהם, והעיקרי שבהם - עקרותה המתמשכת של רחל. לאה יולדת ליעקב בינתיים ארבעה בנים - ראובן, שמעון, לוי ויהודה, ורחל מנגד נותרת בעקרותה וכמהה מאד להיות אמא. כאב העקרות מתבטא במילים קשות: " וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". היא מחליטה לתת ליעקב את בלהה שפחתה, בתקווה שזו תלד לו בן - "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", והיא יולדת לו שני בנים - את דן ואת נפתלי. לאה רואה אף היא שאינה מצליחה להרות, ונותנת ליעקב את זלפה שפחתה לאשה, והיא יולדת את גד ואת אשר. מיד אח"כ נפקדת לאה בעצמה, ויולדת את יששכר ואת דינה.

כאן גם מקבל הסיפור פן נוסף ועמוק יותר של מסירות הנפש של רחל- רבים אינם יודעים, אך יש מהמפרשים שרואים במעשה שעשתה רחל נאצל עוד יותר בכך, ומבארים שעד יום מותה לא ידעה לאה שרחל ויתרה עבורה על יעקב, ובלבד שלא תבויש. וכראיה מספר הכתוב על התקופה שבה גם לאה מתקשה להרות, וראובן בנה מביא לה מצמח הדודאים שהוא מוצא בשדה, שכידוע מהווים סגולה לפריון. רחל, מבקשת ממנה מן הדודאים, ולאה מתרעמת על כך: "ותֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?".

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ... וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ"

לאחר אחד עשר שנות ציפיה וסבל בל יתואר הקב"ה נענה לתפילותיה של רחל, והיא יולדת את יוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי... לֵאמֹר יֹסֵף ה לִי בֵּן אַחֵר", וממשיכה להפציר בקב"ה בתחנוניה שתזכה לבן נוסף, והיא אכן נענית והרה בפעם השנייה.

יעקב ומשפחתו עוזבים את ארם אחרי דין ודברים עם לבן, ובשעה שהם מגיעים לבית לחם כורעת רחל ללדת, אך מתקשה מאוד בלידתה ומתה בדמי ימיה, והיא רק בת 36. "וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן, ויְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין... וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם". יעקב ראה ברוח קודשו שהגלויות עתידות לעבור בבית לחם, ולכן בחר לקבור אותה שם כדי שתהא תמיד מבקשת רחמים על בניה, בספר הזוהר כתוב שכאשר יחזרו ישראל מן הגלות הם עתידים לעמוד ליד קבר רחל ולבכות שם כשם שבכתה היא על גלותם של ישראל.

אבל כידוע, ביהדות לכל סבל יש ערך ומשמעות. מעשיה הטובים של רחל אינם נשכחים מלפני הקב"ה - "ויזכור אלוקים את רחל" - עד כדי כך שבזמנים הקשים ביותר התעוררו רחמיו של הקב"ה בזכותה, ועם ישראל ניצל מכיליון של ממש.

ישנו מדרש מרגש המגולל את סיפור לכידתם בשבי של יהודים רבים בידי נבוכאדנצר, מלך בבל. התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניו הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו. וכך מספר המדרש: "יוצאת רחל על קברה ובוכה מבקשת עליהם רחמים... ומתחננת לפני הקב"ה, וכך אמרה: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני באחותי, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני לבין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ובשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן - מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות להיהרג בחרב, ומסרתים ביד אויבים לעשות בהם כרצונם?".

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר "בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם". "כה אמר השם - קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו, כה אמר השם - מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם השם, ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך נאם השם, ושבו בנים לגבולם".

כשביקר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בקבר רחל, זעק ואמר: "אמא רחל, הקב"ה אומר לך מנעי קולך מבכי, ואני, חיים הקטן אומר לך: "אמא רחל, תבכי! אל תפסיקי לבכות עלינו ולעורר רחמים עד שנזכה להיגאל!".

אמא רחל

יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש : "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט,כ').

היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.

אז מה קורה בסופו של דבר ? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!

אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה ? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.

אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).

דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!

לרחל הייתה אישיות גדולה וגיבורה. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!

שכרה של רחל.

נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב: י', ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)

ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.

אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.

עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".

רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:

"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:ט"ו).

רחל אמנו = כוחה של שתיקה !

''קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'' (ירמיהו ל''א).

ידועים דברי המדרש המובא ברש''י על הפסוק: ''ואני בבואי מפדן'' (בראשית מח), שיעקב אמר ליוסף קודם מותו ידעתי שיש בלבך עלי שאני דורש ממך להעלותני ממצרים ולקברני בארץ ישראל ואילו אני לא טרחתי להביאה לקבורה בתוך הארץ אלא קברתיה על אם הדרך, אך דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר ''קול ברמה נשמע'' וכו' והקב''ה משיבה: ''יש שכר לפעולתך''.

על הפסוק (בראשית כ''ט י''ז) ''ועיני לאה רכות'' אומר המדרש ''אפשר שבגנות הצדקת דבר הכתוב ? אלא אמר רבא לא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והייתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה''. ואכן זכתה צדקת זו שלא רק שלא נתנה לעשו הרשע הרי ניתנה ליעקב בחיר האבות ולא עוד אלא שמחצית השבטים יצאו ממנה ואף זכתה שהיא זו שקבורה יחד עם יעקב אבינו במערת המכפלה. ולכאורה אם יש ללאה כזה כוח תפילה, אם היא מסוגלת בבכיות עד שריסי עיניה נושרים הרי ודאי ראוי שדווקא היא תקבר שם על אם הדרך כי היא היא המתפללת הגדולה ולמה זקוק עם ישראל ביוצאו לגלות, אם לא לכח תפילתה העצומה של לאה ?

מדוע מיד, כאשר רחל מתחילה להתפלל על עם ישראל משתיק אותה הקב''ה ואומר: ''מנעי קולך מבכי'' ואילו לאה מתפללת ומתפללת ומורידה דמעות כנחל והקב''ה נותן לה להתפלל ולבכות ולא אומר מנעי? למרות שמקבל את תפילתה?

ולבאר זאת שמענו ביאור נפלא מאחד הגדולים. מה כתוב לפני ''ויזכור אלוקים את רחל''. ''וילך ראובן... וימצא דודאים בשדה... ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני'' נתאר לעצמנו מה עבר בראשה של רחל באותו רגע הרי אלו מילים מקוממות מעין כמותם, מה מבקשת רחל? דודאים שהם כידוע סגולה להריון. ומה עונה לו לאה. ''המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני''.

''קחתך את אישי''? זה הרי מקומם? אני מסרתי לך את יעקב בדם ליבי בהתגברות עצומה, באיסוף כל כוחות הנפש כדי לשתוק ועוד למסור לך סימנים, ואת מסוגלת לומר לי ''קחתך את אישי'' כאילו אני היא שלקחתי לך אותו, אבל רחל בגדלותה העצומה אינה מתרגשת אינה נפגעת, אלא מצדיקה את לאה ואומרת את צודקת וממלאת את רצונה.

כאן אנו רואים ששתיקתה של רחל לפני שנים לא היתה התעלות של רגע, אלא גם עתה אחרי שנים עדיין היא אוחזת באותה דרגה ושלימה לגמרי עם אותה שתיקה - עם אותה מסירת סימנים, עכשיו הגיע הזמן ל''ויזכור אלוקים את רחל''.

אנחנו רואים כאן שתי נשים גדולות. לאה עובדת על כח התפילה ואכן מגיעה לפסגות והיא מסוגלת בכח תפילתה להשיג דברים נפלאים. לעומתה רחל עובדת על נקיות הפה ''פלך השתיקה'' רחל דואגת שהפה שלה יהיה פה קדוש, לא פלא שרחל רק פותחת את פיה בתפילה וכבר נענית, רק מתחילה לבכות וכבר עונים לה משמים ''מנעי קולך מבכי''. זוהי אולי הסיבה מדוע רחל קבורה על אם הדרך ולא לאה, כאשר ישראל יוצאים לגלות אין להם את הזמן לחכות לתשובה עד שינשרו ריסי עיניה של לאה מרוב בכי ותפילות, הם חייבים לקבל תשובה מיד, - רחל תקבר שם ולא לאה כי כאשר תפתח רחל את פיה הקדוש והנקי מיד תענה, למדנו מכאן כוחו של פה נקי וקדוש.

רָחֵל הָרַעְיָה וְהַאֵם !

ויכוח מתחולל בין יעקב אבינו לבין רחל אמנו. רחל תובעת במפגיע מיעקב: "הבה לי בנים"; ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". יעקב לא טומן את ידו בצלחת ומשיב לה בחורי אף: "התחת אלוקים אני, כי מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?

שאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן? כיצד לא הבין יעקב שאשתו נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו ? –

על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל "עקידת יצחק".

שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישהּ. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי".

לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו היתה נתונה לרחל. הוא ראה בה - בראש ובראשונה - את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל - רעיה לאישה, ולאה - אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, אמר לרחל: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".

לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות. יעקב, עפ"י השקפתו, אמר לה: "התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי תפקידך הוא להיות רעיה ולא אם!

בתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם".

" אמא רחמנית"

רחל מקריבה עצמה, בשל רחמיה על הזולת. לאחר שנים כה רבות של ציפיה לנישואין עם יעקב, מתברר לרחל כי אביה מתעתד להחליפה בלאה. טבעי היה הדבר, אילו היתה מזהירה אותו על מנת לסכל את מחשבת אביה. אך לא כך נוהגת רחל; לא זו בלבד שאינה מגלה זאת ליעקב, אלא אף מוסרת ללאה את הסימנים שקבעה עם יעקב - "אמרה: עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים" .
עוד בתחילת דרכה, צפוי היה לרחל שלא תקבר עם יעקב. בפגישתם הראשונה - "ויבך" - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה" (בראשית רבה). אפשר, שמידת רחמנותה הביאה לכך, שאמנם לא תקבר עם יעקב, אך תמלא בקבורתה תפקיד חשוב - שתהיה זו היא, שתבכה עבור בניה.

רחל ויתרה לאחותה מתוך רחמים - בזכות בכייתה עתיד גם הקב"ה לרחם על עם ישראל. רחל בוכה - "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה" והקב"ה משיבה - "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה'... ושבו בנים לגבולם".

בתקווה לגאולה קרובה ושרחל אימנו תבכה משמחה על עם ישראל בעקבות בואו של המשיח במהרה בימינו אמן.

רחל אמנו היא האחת והיחידה מכל האבות והאימהות שלא נפטרה מן העולם בשיבה טובה בערוב ימיה, אלא מתה בדמי ימיה - בהקשותה בלידתה. רחל היא גם האחת והיחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה, אלא נקברה על אם הדרך – בואכה בית לחם.

אך דווקא נסיבות טרגיות אלה זיכו את רחל להטביע את חותמה בלב האומה כדמותה של האם היהודיה "המבכה על בניה" וממאנת להינחם על בניה כי איננו, ולא בכדי זוכה רחל ודווקא היא לבשורת הנחמה שאין כמותה בעולם מפי הנביא ירמיה "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).

הרב פורוש זצ"ל בוכה על "מאמא רחל" אצל יצחק רבין

מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו, בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ 1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?".
רבין הפציר בו להירגע, אבל סערת רוחו של ר' מנחם רק גברה. "איך אני ארגע", הוא צעק-זעק, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.
דורות על דורות התרפקו בני ישראל – ובמיוחד בנות ישראל – על קברה של רחל אמנו "בדרך אפרת היא בית לחם" ושפכו שיחם במקום הזה לפני בורא עולם, הן בתפילת היחיד למען יפקדו בבנים והן בתפילת הרבים למען ישובו בני ישראל הביתה מארץ אויב.

סיפורה של דליה – מספר הרב חנן פורת ז"ל.

בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי-לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.
בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באזני באותה שעה.
דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.
והנה נגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקןביץ, הידועה בדעותיה המוגדרים כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.
נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.
דליה רביקוביץ פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.
וכה סיפרה לנו דליה:
שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל שהיתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה... אולי זה יעזור.
ניסיתי לדחות מליבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.
התחפשתי לאשה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה, גרביים כהות ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחחל כשאיש אינו מכיר אותי.
...ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי... וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל.
הצצתי בפנים של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.
דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעזר ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.
אך עתה, לאחר מותה של דליה רביקוביץ, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להיכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בליבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.

באדיבות חב"ד

קטגוריה: אקטואליה

תגיות: אופנה דתית, אופנה חרדית, אופנה צנועה, אופנה צנועה לנשים, בגדי נשים צנועים, בגדים לדתיות, בגדים צנועים, ההילולה, חצאיות ארוכות, חצאיות ארוכות לדתיות, חצאיות צנועות, נשים חרדיות, צניעות, רחל אימנו, שמלה צנועה