פרשת השבוע, פרשת "ויקהל", ממשיכה את עניינה של הפרשה הקודמת, כשהיא מביאה בפנינו את המעלה העצומה של אחדות ישראל. ברגע שעם ישראל מאוחד רק אז הוא יכול להיות כלי, שבו ישכון אורו של הקב"ה במלוא תוקפו, וכך גם במשכן, כפי שנכתב "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". חז"ל מבארים שלא נכתב 'ושכנתי בו' אלא "בתוכם", משמע שבניית המשכן מביאה להשראת השכינה גם בבני ישראל עצמם! והרי שלבניית המשכן נדרשים כולם לתרום מעצמם, לכן ניתן להבחין שבפרשה מדובר על שני מצבים של אחדות בישראל, האחד בינם לבין עצמם והשני בינם לבין הקב"ה.

משה פותח בהוראות הקשורות לשמירת השבת, כשהוא מדגיש שאפילו מלאכת בניית המשכן איננה סיבה לעסוק במלאכות ביום השביעי והיא אינה דוחה את קדושת השבת. משה ממשיך בקריאה למתנדבים שיתרמו את חלקם לעבודת המשכן ולבעלי מלאכה מומחים שייקחו חלק פעיל בעבודה. בהמשך בני ישראל נענים לבקשתו של משה, משה ממנה את ראשי המלאכה שינהלו את העבודה והעם כולו בהתלהבות גדולה, התרומות של החומרים הנדרשים לבניית המשכן לא מפסיקות להגיע מפאת ההתלהבות של העם, עד שראשי המלאכה מבקשים ממשה לעצור את התרומות. בהמשך מתוארות יריעות המשכן, מבנה המשכן, הפרוכת ומסך הפתח, הארון, הכפורת והכרובים, השולחן שעליו יעמוד לחם הפנים, המנורה, מזבח הקטורת, הקטורת ושמן המשחה, מזבח העולה, הכיור וחצר המשכן. בסדר שבו הדברים הוצגו כשהם מתחילים בשמירת השבת וממשיכים בדברים הקשורים למשכן מצוי סוד האחדות.

האחדות האמיתית של האדם נעשית בינו לבין עצמו, בבחירה שלו לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, כדי שיתחיל לדייק את כל המרכיבים שבו אל רצון ה' יתברך. שמירת השבת היא הדבר שפועל בנו את הגילוי העצמי, כאשר השבת היא התחברות למקום התענוג, שאינו תלוי בדבר מלבד קדושת השבת. התענוג הוא החיבור אל השלמות האישית של כל אחד מאיתנו כפרט ושל כולנו ככלל, הוא המקום השלם בו האדם מגלה את האחדות שיש בו והיא חלק אלוקה ממעל ממש - חלק ממשי מהקב"ה. התענוג מתחלק לכמה סוגים – 1. התענוג הפשוט המורגש – הוא התענוג שמתגלה בשבת עצמה 2. התענוג המורכב – הוא התענוג שנובע מהשכל והוא מה שמתגלה בימי החול כעבודת ההכנה לשבת 3. התענוג העצמי הבלתי מורגש – הוא שגורם לעליית המדרגה בתענוג, במעבר שבין החול אל הקודש. אורח חייו של היהודי בנוי ע"פ הציווי האלוקי, שמטרתו לחבר את האדם אל מקומו השלם, ומתוך תחושת שלמות זו יוכל להתחבר גם אל אחיו, וכשיהיו כולם מאוחדים ומשלימים זה בזה את חסרונם, יוכלו לבנות יחד בית מקודש, בו הקב"ה ישכון וכך ישכין את שכינתו גם בבני ישראל עצמם – "שכנתי בתוכם".

מאחר והקב"ה הוא אינסופי כך גם עבודת התשובה הינה עבודה אינסופית, היהודי נדרש לעלות ולהתעלות על עצמו שוב ושוב, בכל רגע מחדש. בפרשה ניתן לראות בבירור את השלבים שעלינו לקיים כדי להתקהל יחד באחדות מופלאה זו, כל אחד בינו ובין עצמו וכולנו יחד כעם אחד.

הדבר הראשון הוא הקריאה למתנדבים – זוהי הבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו לבחור בקיום תורה ומצוות מצד עצמנו דווקא ולא מתוך כפייה או אילוץ. הקב"ה נתן לנו בחירה חופשית וזהו רצונו יתברך, שנבחר בו מתוך בחירה חופשית.

הדבר השני הוא מינוי ראשי המלאכה שינהלו את העבודה – זהו הביטול לרב משפיע שאותו נמנה על עצמנו ודרכו נתחבר אל האמת הכללית ואל משה רבנו שבכל דור ודור. נקודת מבטו של האדם היא זווית חסרה, הוא אינו מסוגל לראות את מה שעומד מאחוריו, בגשמיות כמו גם ברוחניות, לכן הביטול מתוך בחירה חופשית לרב משפיע, הוא חיבור אל זווית ראיה כללית, היא ראייתו של משה רבנו, שהוא נשמה כללית.

לאחר קיום שני השלבים האלו תבוא התלהבות ותחושת התרוממות, ההבנה שאנו שליחיו של ה' ומשה עבדו, תביא איתה תשוקה ורצון לעשות מעל ומעבר למצופה מאיתנו, אך בפרשה משה מבקש לעצור את התרומות, משמע שעלינו לעשות את מה שמוטל עלינו לבניית המשכן האישי שבלב, כמו גם המשכן הכללי, ולדעת לעצור כשהתקבלו בידינו מספיק חומרים לבניית המשכן – בגשמיות כמו גם ברוחניות!

לאחר שהתקבלו בידינו החומרים שאיתם אנו יכולים לבנות את המשכן, עלינו לסדר אותם בסדר הנכון, כדי שיוכלו לעטוף ולשמור על קדושתו. היריעות – חוט השזור מכמה מינים, האריגה שלהם היא מלאכת מחשבת ובה ארוגות דמויות שונות. מבנה המשכן – המבנה נעשה מקרשים, שנתקעו בתוך אדני כסף וחוברו באמצעות בריחים, הקרשים והבריחים צופו זהב. הפרוכת – החלק שמבדיל בין קודש הקודשים ובין ההיכל, גם היא עשויה מיריעות ארוגות. הארון, הכפורת והכרובים – הם בקודש הקודשים, המקום המקודש ביותר, שבפנימיותו מקומם של לוחות הברית, ומבין הכרובים משה יקבל את הנבואה, כפי שביארנו בהוראות המשכן בפרשת "תרומה".

עד לפה ההתייחסות הייתה עד לחלק הפנימי ביותר, קודש הקודשים, לכאורה ניתן לחשוב שהמשימה הושלמה והגענו אל התענוג האלוקי, אך לאחר תיאור קודש הקודשים מתואר השולחן שעליו יניחו את "לחם הפנים" – שניים עשר לחמים שמראים את פניהם (פנים) כשהם שווים משני צידיהם. שניים עשר הלחמים הם כמובן רמז לשניים עשר השבטים, לכן ניתן להבין שמחלק זה, לאחר שהגיע האדם לשלמותו האישית והפנימית, מגיע מקום נעלה אפילו יותר והוא החיבור שלו אל המשכן באופן כזה שיוכל להשפיע בו את השראת השכינה, וזה דווקא החיבור אל כל עם ישראל. לאחר מכן מתוארת המנורה – היא שוב מייצגת את עם ישראל באחדותו, כשיש בה 7 קנים, והם כנגד שבע המידות של הלב – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שמרמזים על חיבור כל 12 השבטים אל לב אחד – "כאיש אחד בלב אחד" ובאותו הלב שנמצא באחדותו יבער הנר, הוא "נר הוי' נשמת אדם". לאחר מכן מגיע מזבח הקטורת שממוקם בתוך ההיכל והוא מזבח קטן שמצופה זהב והוא מיועד להקטרת קטורת – רמז לחוש הריח, שהוא חוש ייחודי שחודר עד עצם הנשמה פנימה, כפי שידוע לנו שריח חריף יכול להעיר אדם מעילפון, משום שהוא חודר לתוך הרבדים הפנימיים ביותר שקיימים בנו, וזוהי נקודת החיבור של עם ישראל בהיותו "כאיש אחד בלב אחד" אל נקודת פנימיות הלב – שמעל השכל! והרי שנקודת פנימיות הלב שמעל השכל היא נקודת האמת הטהורה, הנקודה הכללית ביותר שקיימת, היא נשמת משה רבנו, ולכן לאחר מכן מתואר שמן המשחה, מלשון "משיח", איתו קידשו את המשכן, כלי המשכן, את הכוהנים ואת קטורת הסמים.

לאחר השלבים האלו, בהם חובר הבחוץ אל הבפנים, עד לנקודה הפנימית ביותר ומעליה - מתואר מזבח העולה, שממוקם מחוץ למשכן ועליו יוקרבו הקרבנות. פה בא לידי ביטוי החיבור שנעשה בין עם ישראל אל הקב"ה גם בחיצוניות, על אף ולמרות היותנו בשר ודם, כפי שמתואר המזבח שהוא חלול וכאשר בני ישראל חונים הם ממלאים אותו באדמה. אך אל לנו לשכוח שלמרות שכולנו בני אדם, יש בנינו את הכוהנים שמצווים לעסוק במלאכת הקודש, לכן בהמשך מתואר הכיור ששימש לקידוש ידיהם ורגליהם, והוא דווקא מנדבת הנשים, שהביאו את מראות הנחושת שלהן כתרומה למשכן – רמז ליכולת ההתבוננות שיש לכוהנים, שהרי הבינה מאפיינת את הנשים.

ולבסוף – חצר המשכן שמוקפת ברשתות קלועות המוצבות על גבי עמודי עץ שתקועים באדני נחושת ועליהם חישוקים מכסף, שדרכם תלויים הקלעים. זוהי המעטפת החיצונית ביותר, שמקיפה את המשכן ואת כל פרטי הפרטים שמרכיבים אותו, עד להיותו דבר אחד – המשכן, שבחיבורו יחד ע"פ הציווי האלוקי הוא מביא להשראת השכינה גם בבני ישראל עצמם ויתקיים הפסוק – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – בקהל שהתקהל יחד, בכל אחד ואחת מהם.

קטגוריה: אקטואליה