פרשת השבוע, פרשת ויקרא, פותחת בפסוק ״ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור״ לאחר שבסוף הפרשה הקודמת נכתב ״ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן״, מכאן אנו למדים על עוצמת ההתגלות שהייתה במשכן, כאשר הענן שכן עליו, עד כדי כך שאפילו משה בעצמו לא היה כלי להכיל את ההתגלות הנפלאה, זאת עד שנסתלק הענן וקרא אליו הקב״ה, אז הייתה ההתגלות בכליו של משה ויכל להיכנס ולדבר עם ה'.

ניתן להבחין בשלושה שלבים שדרכם נמשך האור האלוקי אל המשכן וכך גם אל בני ישראל דרכו. כל יהודי הוא מעין משכן לקב״ה כפי שנכתב ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ בכל אחד ואחת מהם, בכל ישראל! והרי שמשה רבינו הוא נשיא הדור ונשיא הדור הוא נשמה כללית, שממנה נמשכות כל נשמות בני ישראל, כך שבמובן מסוים משה הוא ישראל וכאשר הקב״ה קורא אל משה הוא קורא אל כל ישראל, שמשה הוא הממוצע שמחבר בינם ובין הקב״ה ודרכו מתגלה האור ונמשך אליהם. כמו כן נכתב ״ויקרא אל משה״ ולא ׳למשה׳ כרמז על דבר המגיע ומתקרב אליו עד שהופך שייך לו, לעומת ׳למשה׳ שמרמז על שייכות פרטית ובלעדית למשה. אם כך שלושת השלבים שבהמשכה הם : 1. משה לא יכול לגשת אל המשכן כי איננו כלי להכלת האור 2. הקב״ה קורא אל משה 3. הקב״ה מדבר אליו.

התגלות זו שיורדת לעולם ומתקבלת אצל משה, נמשכת דרכו אצל כל אחד מבני ישראל וכך השכינה ששורה במשכן, שורה גם אצל כל אחד ואחת מישראל, דרך נשיא הדור, הוא משה רבינו שבכל דור ודור. בהמשך הפרשה מדובר אודות הקרבת הקרבנות והרי שתוכנם הרוחני של הקרבנות הוא לגבי עבודתו הנפשית של האדם, כמו גם שעבודת המקדש בגשמיות קיימת גם בבחינה הרוחנית, שבמקדש הרוחני, שבכל אחד מישראל, לכן כפי שמתקיימים שלשת השלבים בקבלת האור אל משה, כך צריכים להתקיים שלושה שלבים אצל כל יהודי, דרכם נמשך האור האלוקי מנשיא הדור אליהם.

בכל דבר ודבר שקיים בעולמנו קיימת חלוקה לשלושה שלבים והם 1. ראש 2. תוך 3. סוף, וודאי שכך גם באדם ועל אחת כמה וכמה שביהודי. ידוע לנו ע״פ תורת החסידות שביהודי קיימות שתי נפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, מכאן עניין השייכות שיש לו באלוקות, כאשר הוא מהווה כלי שבו ניתן להלביש את האור העליון במקום התחתון (הנפש האלוקית בנפש הבהמית), כפי שנתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. החלוקה לשלוש כפי שהיא קיימת ביהודי, יש בה את מציאות שתי הנפשות, כך היא מסוגלת לקיים בה את עניין המרכבה, כפי שהיה באבות וכך יכול היהודי לדרוש מעצמו - ״מתי יהיו מעשי למעשי אבותי״. אם כך השלב הראשון, הראש - הוא הנפש האלוקית שמצידה העליון היא חלק אלוקה ממעל ממש, ומצידה התחתון היא מלובשת בגופו של היהודי. השלב השני, התוך - זו מציאות שתי הנפשות, הבהמית והאלוקית, ביהודי עצמו. השלב השלישי, הסוף - זה חיבור הנפש הבהמית והגוף החומרי, שמקבל חיות ממנה באופן של מלמטה למעלה.

אם כך עבודת הקרבנות שבה מתעסקת הפרשה יש לה קשר ישיר לעבודתו הנפשית של האדם, מלמטה למעלה, וכך נמשכת הקריאה של ה׳ אל משה, כדי להמשיך התגלות חדשה מלמעלה למטה. כפי שנכתב בפסוק - ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳״ שגם בפסוק זה ישנה אותה החלוקה לשלוש כאשר ׳אדם׳ זהו החלק התחתון, הסוף, ׳כי יקריב מכם׳ זהו החלק האמצעי, התוך, ׳קרבן לה׳ זהו החלק העליון, הראש. ובפסוק זה ניתן למצוא גם חלוקה פנימית יותר, שבה מתבטאת החלוקה כפי שהיא שייכת ביהודי בפרט, ע״פ חמשת הדרגות הרוחניות שיש בנשמתו של היהודי - נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אדם - נפש, כי יקריב - רוח, מכם - נשמה, קרבן - חיה, לה׳ - יחידה. והרי שהנפש מתלבשת בדם של האדם, הרוח מתקשרת ללב שמזרים את מחזוריות הדם, הנשמה מתקשרת לשכל, החיה והיחידה הן שתי דרגות שדרכן נמשכת האלוקות מלמעלה למטה, כאשר החיה היא הרצון והיחידה היא התענוג. על מנת לבאר ולהבין זאת יותר, נפרט ונרחיב את עניין הקרבנות כפי שמוסבר בפרשה.

תכלית עבודתו של היהודי איננה העבודה של הנפש האלוקית לכשעצמה, כי אם בירור הנפש הבהמית, שדרך בירור זה מזדכך הגוף והופך כלי לאלוקות. אם כך עניין הקרבן, שהוא קירוב הכוחות והחושים עד כדי היכללות באש של מעלה, יש בו את הפעולה, שפועלת בירור זה במקדש באופן כללי, שדרכו נמשכת העבודה בכל בני ישראל. לפני הקרבת הבהמה צריך לבדוק שהיא תמימה ורק אז ניתן להביאה קרבן לה׳, זוהי ההתבוננות שעושה היהודי על עצמו כאשר הוא בודק מה נדרש לו לברר ולתקן, בשלב זה הוא מביא את הבהמה אל הכהן ולאחר בדיקתה והימצאותה תמימה, ללא שום מום, יש לשחטה. גופה של הבהמה נשאר שלם, כאשר רק הוצאה ממנה רוח החיים, לאחר מכן מקריבים אותה על המזבח. אם כן, בעבודה שמלמטה למעלה מצינו חמישה שלבים - 1. בדיקת תמימות הבהמה ע״י האדם שמביא אותה 2. הבאת הבהמה לכהן 3. בדיקת הכהן להימצאותה תמימה 4. שחיטה של הבהמה 5. הקרבת הקרבן על המזבח. ואלו השלבים שעושה היהודי בבירור הנפש הבהמית, עד לגילוי שיימשך בגופו דרך הנפש האלוקית, שמחוברת בשורשה לקב״ה בעצמו, כפי עניינו של הקרבן מלשון קירוב, שמובא על המזבח.

וכפי שאמר רבי אלעזר : מזבח - מזיח, מזין, מחבב מכפר. היינו מכפר, היינו מזיח? מזיח גזירות ומכפר עוונות! הרי שזוהי התגלות השכינה במשכן כנגד כפרה על חטא העגל, וכמו כן התגלותו של הקב״ה בתחתונים, שהזדככו והפכו כלי שמסוגל לגלות בהם את אורו, כפי שנתגלה כאשר קרא הקב״ה אל משה ודיבר אליו מאוהל מועד לאמור לבני ישראל ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״.

ולמה מוזכרים גם בהמה, גם בקר וגם צאן? הרי שהבקר והצאן הם סוגים מן הבהמה והם מייצגים שתי דרגות שקיימות בנפש הבהמית, לכן הבהמה שהיא שם שכולל בו את הבקר והצאן והוא מעיד על הגסות של הנפש הבהמית, היא השלב הראשון בו משה לא יכול לגשת אל המשכן, הבקר בו יש הפחתה מהגסות וכנגדו הפחתה מגילוי האלוקות של הוי׳ במשכן, הוא השלב השני בו הוי׳ קורא אל משה, והצאן שהוא התעדנות של הבהמה אפילו יותר מבקר, הוא השלב השלישי, שבו הקב״ה מדבר אל משה, כך מתקיים הפסוק ״בכל דרכיך דעהו״ שמורה שכל העניינים יהיו לשם שמיים והדברים הגשמיים ביותר ינוצלו לצורך הקדושה ויהפכו לדבר מצווה וקדושה.

פרשת ויקרא מתארת בפנימיותה את המשכת האור האלוקי, כפי שהוא מתגלה אצל משה רבינו שבכל דור ודור, ואת המשכת האור ממשה רבינו, הוא נשיא הדור, והרי שהנשיא הוא הכל, וממנו נמשך האור אל כל בני ישראל, עד הדרגות הנמוכות ביותר במדרגתן וזה ע״י ההמשכה שמלמעלה למטה, כאשר ה׳ קורא אל משה וממשה נמשך האור אל בני ישראל. כמו כן המשכת האור האלוקי נעשית גם מלמטה למעלה, זו עבודת הקרבנות כפי שהתבאר בפנימיותה וכפי שנזכה לעשות בבית מקדשנו השלישי והנצחי יחד עם נשיא דורנו, משיח צדקנו.

קטגוריה: אקטואליה