פרשת השבוע, פרשת קדושים, מביאה בפנינו את הסוד - כיצד להוריד את הקדושה ולהלבישה בעולם הזה התחתון והגשמי. הפרשה נפתחת בפסוק ״וידבר ה׳ אל משה לאמור: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלוקיכם״ - בפסוק זה ניתן להבחין בשלשה שלבים להמשכת הקדושה - 1. ״קדושים תהיו״ 2. ״כי קדוש אני״ 3. ״ה׳ אלוקיכם״. שלושת השלבים הללו חוזרים שוב בפסוק השני, שבא בהמשך, אך הפעם באופן מעט שונה - 1. ״איש אימו ואביו תיראו״ 2. את שבתותי תשמורו״ 3. ״אני ה׳ אלוקיכם״. ובאופן כללי שנוגע לפרשה כולה, ניתן להבחין בשלושה ציווים, שכוללים בתוכם את שלושת השלבים ואת הקשר שלהם האחד בשני - 1. ״קדושים תהיו״ 2. ״איש את אמו ואביו תיראו״ 3. ״את שבתותי תשמורו״.

כדי להבין את שלושת השלבים ואת מהות החזרה שלהם, באופנים שונים לאורך כל הפרשה, צריך להבין באופן בסיסי את סדר הדברים בעבודת ה׳. ראשית היהודי נדרש לעורר את עצמו מלמטה בעבודה של תורה ומצוות (אתערותא דלתתא), מתוך קבלת עול ואמונה פשוטה, כך הוא עושה כלים שבהם מסוגל האור האלוקי להתלבש. הכלים שאנו בונים ע״י קיום תורה ומצוות נטייתם הטבעית למשוך אליהם אור, כך מתקיים השלב השני, שהוא התעוררות מלמעלה (אתערותא דלעילא), ובה נמשך האור אל הכלי. לאחר קיום שני השלבים הללו, מתאפשר השלב השלישי והוא אחדות הכלי והאור לכדי מהות אחת שמולבשת ביהודי, וכך מתאפשרת בו המשך הצמיחה, על ידי החזרה לשלב הראשון, בו הוא שוב יבנה כלים, והפעם גדולים יותר מאלו שבנה קודם, המשכת האור האלוקי אליהם, והתאחדות האור והכלי באופן שהולך ומוסיף, עד לאינסוף.

הדבר השני שנדרש להבין, הוא מהותם של האורות והכלים, כשני דברים נפרדים, לפני חיבורם למהות אחת. סוד האורות והכלים מצוי בחלוקה ל״זכר״ ול״נקבה״, כשני עניינים נפרדים, שיש בהם את המסוגלות להפוך למהות אחת ולהתקשר בגוף ובנפש. הזכר מייצג את כוחה של ספירת החכמה, שממנה נובע החסד, והנקבה מייצגת את כוחה של ספירת הבינה, שממנה נובעת הגבורה. כיצד שני עניינים אלו יכולים להתחבר ולהתקשר באופן כזה שחיבור החכמה והבינה יוצרים יחד את הדעת, והחסד והגבורה יוצרים יחד את התפארת ? על ידי ההכרה הטבעית במהותם כ״משפיע״ ו״מקבל״ שסופם לגלות האחד בשני את עצם הכוח שמוסתר בהם ואין ביכולתם לגלות אותו אלא על ידי החיבור בניהם, עד לאחדותם כמהות אחת שאין בה פירוד כלל. כוח הזכר מייצג את קו הימין והוא המשפיע, כוח הנקבה מייצג את קו השמאל והוא המקבל, אך על ידי ביטול הנקבה אל השפע שמגיע ומתקבל מהזכר, מתגלה נקודת הפנימיות שבנקבה והיא מעל הזכר! כפי שכתוב ״נקבה תסובב גבר״ (ירמיה לא כא), וזהו כל עניין הגאולה והשלמות, כאשר על ידי הנקבה מסוגל הזכר לגלות את כוח העצם שבו ולמשוך אור חדש, אותו יוכל להשפיע בנקבה, והיא תברר את פרטיו באופן של כלים עד שיוכל להתלבש באופן שלם ולמשוך שוב אור חדש, עד לאינסוף.

הדבר השליש שנדרש להבין הוא את מהות השבת, היא הקדושה, וכיצד גם בה מתקיים תהליך דומה, שבו באים לידי ביטוי כל העולמות הרוחניים, שדרכם יורד האור לעולם, ומתאפשרת המסוגלות של הקדושה להתלבש בחול. על השבת נאמר - ״לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה״, וכל עניינה של השבת הוא התענוג, וכפי שכתוב בספר היצירה (פרק ב׳ משנה משנה ד׳) ״אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע״, שכן המקום הגבוה ביותר, הוא אחדות האור והכלי, הוא ביטוי לתענוג האלוקי, לעומת הפירוד שבהם והוא כהיפוך האותיות ״ענג״ וקבלתם כ״נגע״, אלו הם הגבוה ביותר והנמוך ביותר, שכל עבודתו של היהודי בתורה ומצוות זה להפוך את הנגע לעונג וכך מתלבשת הקדושה בעולם! זוהי האחדות הפשוטה, שמבטאת את כוחו של האור אינסוף שמגיע ״למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית״.

בתענוג מצויים שלוש דרגות, והם כשלושת השלבים שמביאה פרשתנו - 1. התענוג העצמי הבלתי מורגש 2. התענוג המורכב 3. התענוג הפשוט המורגש. על מנת שימשך תענוג מכוח האינסוף ויתלבש בעולם צריך להבין את שייכות השבת לארבעת העולמות הרוחניים (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) ואת שייכות הסודות שמצויים בשבת לאחדות כוח הזכר וכוח הנקבה.

נחלק את השבת לארבעה שלבים, כנגד ארבעת העולמות. השלב הראשון הוא ״לכה דודי״ - פה מתגלה ירידתו של היהודי מקודש לחול, בתחילת השבוע, תחילת העבודה שבה נוצרים הכלים, והרי שהמעבר מקודש לחול מטרתו גילוי הקודש, באופן נעלה יותר, בשבת הבאה שתגיע, שהרי כל השבוע הוא מתכונן לקראת השבת! וזה כמו עולם האצילות, שבו מתגלה תחילת ההשגה של אור האינסוף בכלים, על ידי ירידת האור למקום של השגה, לקראת ירידתו מטה עד שיתיישב (מלשון שבת) בתחתונים. בשלב זה מתגלה כוח התענוג העצמי הבלתי מורגש, כאשר עונג השבת מניע את הכוח לעבוד מתוך מנוחת הנפש בשבוע שמתחיל.

השלב השני הוא ״לקראת כלה״ - פה מתחיל היהודי לתכנן במחשבתו את השבת הקרובה, הוא חושב על האורחים שאותם יזמין, על התבשילים שיכין, את דבר התורה שיספר בשולחן השבת וכו׳. וזה כמו בעולם הבריאה, שהוא תחילת ההתהוות של היש מאין, שכן המחשבה על תכנון השבת היא ביטוי של פנימיותו בלבוש המחשבה וכך מתחילה להתהוות מציאות השבת שתבוא. בשלב זה מתחיל להתגלות התענוג המורכב, הוא תענוג שנובע מהשכל (היש) ושורשו מחובר לתענוג העצמי הבלתי מורגש (האין).

השלב השלישי הוא ״פני שבת״ - פה באה לידי ביטוי הוצאת הדברים לפועל ממש, כבר מצטיירים פני השבת, כאשר היהודי קונה את המצרכים לשבת, מזמין את האורחים, לומד ומעמיק בדבר התורה שיספר בשולחן השבת וכו׳. וזה כמו עולם היצירה, שהוא התהוות היש מיש, בשלב זה מתגלה כוחו של התענוג המורכב והוא כהכנה של כלי, שבו עתיד להתלבש התענוג הפשוט המורגש בשבת עצמה.

השלב הרביעי הוא ״נקבלה״ - פה מתקבלת השבת, מדליקים את הנרות, מזמרים את מזמורי השבת, מקדשים על היין, וכל ההכנה המקדימה שעשה היהודי יוצאת מהכוח אל הפועל ומתחילה לקבל ביטוי ממשי. זה כמו עולם העשייה, והוא התחתון ביותר מבין העולמות הרוחניים, הוא שמניע את הגלגלים שמקיימים ומלבישים את האור שהשתלשל בעולמות הרוחניים בתוך עולם העשייה הגשמי, הוא העולם הזה וברואיו.

בשלב זה מתחיל להתגלות התענוג הפשוט המורגש, הוא גילוי התענוג עצמו, כפי שמתגלה בשבת עצמה, וכפי שמתאפשר על ידי גילוי עצם התענוג, הוא חיבור התענוג העצמי הבלתי מורגש אל התענוג המורכב, שדרכם נמשך העצם ומתגלה התענוג הפשוט המורגש, הוא גילוי הקדושה בעולם הזה.

וכיצד שייכים חיבור כוח הזכר וכוח הנקבה במורכבות השבת ? על ידי חיבור החיצוני והפנימי לכדי מהות אחת! שכן הזכר הוא מורגשות המעטפת החיצונית, שדרכה מגיע השפע, שמעורר את הפרטים הפנימיים, הם כוח הנקבה שמתבטא בבינה וגבורה, הכוח להתבונן ולברר את הפרטים, כמו גם בהמשך להתגבר על העניינים המעכבים, וכך להוביל להתלבשות השפע בתוך הכלי, וכתוצאה מכך לגלות שפע חדש ונעלה יותר! כך על ידי המשכת והתלבשות החיצוני (הזכר) בפנימי (הנקבה) נמשך העצם והוא פנימיות המקבל שמעל המשפיע. כפי שבשני השלבים הראשונים מתגלה כוח הזכר על ידי ביטוי חיצוני של פנימיותו, ובשני השלבים הבאים מתגלה כוח הנקבה בעשייה והגשמת הפרטים מהכוח אל הפועל, זאת כדי שבשבת יתגלה אור הזכר באופן שהולך ומוסיף, כאשר הוא מנהיג את משפחתו סביב שולחן השבת, וזאת על ידי גילוי כוחה של אישתו, שעמלה והכינה את מטעמי השבת.

כך מתגלה בפרשתנו המורכבות הנפלאה שיש בהמשכת וגילוי הקדושה לעולם על ידי ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ (שני חברים שאינם נפרדים לעולם) ודרכם נקודת החכמה מחיה את היכל הבינה, עד ששניהם נמשכים יחד כנחל איתן. וכפי שמובא בחלוקה שמצוייה בפרשתנו - 1.״קדושים תהיו״ - תפעלו על פי תורה ומצוות וכך תכינו את עצמכם ככלי לאור האלוקי (כוח הנקבה). 2. ״כי קדוש אני״ - גילוי רצונו של הקב״ה להאיר את העולם ולגלות את השפע שיש בו (כוח הזכר) 3. ״ה׳ אלוקיכם״ - חיבור עליונים ותחתונים, כאשר כנסת ישראל מגלה בגופה את אורו של הקב״ה ע״י חיבורם יחד למהות אחת, היא גילוי עצמות ומהות.

שלושת השלבים כפי שהם מובאים בפסוק הראשון, מבטאים את השלב הראשון מתוך כלליות העניין, כאשר שלושת השלבים שמובאים בפסוק השני, מבטאים את השלב השני בכללות העניין והם הבינה וכוח הנקבה. 1. ״איש אימו ואביו תיראו״ - מאחר ויראת האב הינה טבעית יותר לבן, עליו לשים למולו את היראה מאימו, שכן היא עיקר הבית והיא צריכה לקבל את החיזוק על מקומה ותפקידה. 2. ״את שבתותי תשמורו״ - גילוי כוח התענוג הפשוט המורגש, שמתגלה בשבת, בזכות עבודת האישה, שמעצימה וגורמת לבעלה לגלות את כוח השפע שמצוי בו. 3. ״אני ה׳ אלוקיכם״ - גילוי המשכת העצם, הוא אור הזכר, ע״י הנקבה דווקא (נקבה תסובב גבר).

ולסיום, שלושת הציוויים שמצויים בפרשה ומבטאים את כללות העניין, כשלב שכולל בתוכו את חיבור שלושת השלבים שמצויים בפסוק הראשון והשני, וסיכום כללות עניין המשכת הקדושה לעולם. 1. ״קדושים תהיו״ - ׳תהיו׳ משמע גם הזכר וגם הנקבה, שיקיימו את התפקיד המוטל עליהם, כדי שתוכל להיות בניהם נקודת החיבור, שמשלימה והופכת אותם למהות אחת. 2. ״איש את אמו ואביו תיראו״ - שהזכר יראה בנקבה את מעלתה שעולה על מעלתו, והרי שאורו מתגלה רק על ידי כוחה של הנקבה. ושהנקבה תראה במעלתו של הזכר, שהוא מקור השפע של האור שעליה לברר ולגלות כדי להמשיך ממנו אור חדש ונעלה יותר. 3. ״את שבתותי תשמורו״ - גילוי הקדושה במקומות התחתונים בפועל ממש ביום השבת, שבו מתגלה ׳נשמה יתרה׳ - גילוי חדש שהוא יותר ממה שהתגלה קודם לכן, ואותו עלינו לשמור, כדי שנוכל להתעצם באופן שהולך ומוסיף מחיל אל חיל.

קטגוריה: אקטואליה