חוק המים, התשי"ט-1959 קובע כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ". החוק נועד לשמר בידי המדינה את הזכות לנהל ולפקח על משק המים החל משלב ההפקה ועד האספקה לצרכן הסופי על מנת להגן על בעלותו של הציבור במשאב יקר ערך ומוגבל זה.

בישראל פועלות 3 חברות מים מינרלים מובילות, אשר מוכרות לציבור מים שמקורם במקורות מים טבעיים ברחבי המדינה. ההסדר שרשות המים הנהיגה עבור חברות אלה קובע כי הן ישלמו למדינה עבור השימוש בהתאם לתעריף לתעשייה, שנמוך אף מהתעריף לצרכן הביתי הרגיל.

לעמדת האגודה ההסדר הנוהג אינו תואם את הוראות חוק המים, אשר ביקש להנהיג משק מים סגור, כאשר מים מוקצים לשימוש בלבד, לצרכני קצה בהתאם לצרכיהם. הלכה למעשה חברות המים המינרליים מקבלות את המים כצרכן תעשייתי ובניגוד לחוק המים ותכליתו מוכרות משאב יקר ערך זה, בשוק החופשי, ללא תשלום תגמולים כלשהם לקופת המדינה (למעט תעריף מים לתעשייה שהוא זניח בהקשר זה).

המדובר בכמעט מיליארד קוב בשנה, ושוק המגלגל מאות מיליוני ש"ח, כאשר עלות חומר הגלם מגיע כדי פחות מפרומיל מהמחיר לצרכן.

ויודגש, אין מכרז על הזכות לשאוב מים ממקורות מים אלה.

במהלך שנת 2008 האגודה לצדק חלוקתי עתרה לביהמ"ש העליון, (בג"ץ 4277/08) על מנת שיאסור את המשך המכירה והשיווק של המים המינרלים במתכונתם הנוכחית ויחייב את המדינה לפעול להסדרת הנושא. בעתירה טענה האגודה כי שוק המים המינרליים בישראל הינו ככל הנראה תולדה של תקלה מנהלית רבת שנים, שכתוצאה ממנה מועברים מים המצויים בבעלות הציבור לידי חברות המים המינרליים בניגוד לחוק, ללא מכרז, וללא קבלת תמורה נאותה למדינה. בדיון שהתקיים בעתירה, ביהמ"ש קבע כי לעת עתה, אין העתירה מקימה עילה להתערבותו, נוכח הצהרת המדינה כי בכוונת רשות המים להסדיר את הנושא כחלק מהליך הסדרה כולל של שוק המים.

אולם, לא נעשה דבר על מנת לקדם בפועל התחייבות זו של המדינה.

לעמדת האגודה הפקרות משאב המים המינרלים לידי שימושם המסחרי של מעטים, ללא הסדרה וללא קבלת תמורה, כמוה כויתור מצד המדינה על סכומי עתק תוך פגיעה קשה בקניין הציבורי ובקופה הציבורית. וויתור על סכומים אלו משול לויתור על דיור ציבורי, סיוע לנזקקים, חינוך, בריאות וכדומה והכל למען התעשרותם של מעטים בחברה.

ביום 17 ביוני 2013 מינה שר האוצר את הוועדה לבחינת המדיניות לגבי חלק המדינה המתקבל בעד השימוש של גורמים פרטיים במשאבי טבע לאומיים (דהינו: ועדת ששינסקי 2"). האגודה לצדק חלוקתי הופיעה בפני הועדה וטענה שיש לקבוע תגמולים לשימוש במשאב המים המינרלים, אולם זו טרם הגישה את מסקנותיה וספק אם תסדיר את הנושא כראוי.

האגודה הסתמכה בפנייתה בין היתר על הממצאים שהוצגו בדו"ח מבקר המדינה האחרון שפורסם באמצע חודש אוקטובר. בדו"ח בחן המבקר את אופן הקצאת משאבי הטבע והסביבה במדינה, ובראשם משאב המים המינרלים, והצורך בהסדרתו, כלשון הדו"ח: "על רשות המים להשלים במהרה את הבחינה של סוגיית הטלת תמלוגים על חברות המים המינרליים או נקיטת כל שיטת גבייה אחרת שתתמחר כנדרש את השימוש במשאב טבע זה, ותיבחן באופן מקצועי ואובייקטיבי. כל עיכוב בטיפול בסוגיה זו פוגע בעקרונות הצדק החלוקתי ופוגע בהכנסות המדינה".

מבקר המדינה מביא, בין היתר, מתוך מכתבו של מנהל רשות המים מר אלכס קושניר מיום 21/1/2013 שם נכתב: "לדעתנו גם מטעמי פשטות הגביה ותמחור התמורה למדינה, מומלץ לבחון מעבר הדרגתי משיטת הרשיונות ללא תשלום לשיטת מכרזים עבור זיכיון מוגבל בזמן לייצור מים מינרליים ומים ממקור מסוים – בתמורה לתשלום למדינה. התמורה בגין הזכיון תיקבע בדרך של מכרז על ההקצאות למים מאותו מקור מסוים, הן לגבי מים המשמשים לייצור מים מינרליים והן לגבי מים בעלי תכונות ייחודיות לצרכים אחרים כגון מרחצאות מרפא".

קטגוריה: אקטואליה