פרשת השבוע, ״פרשת אמור״, מביאה בפנינו את סוד ההתעוררות, את הדרך הנכונה שבה עלינו לפעול, כדי לעורר את הזולת, וכך בדרך ממילא, נעורר גם את עצמנו. ידוע לנו ששמה של הפרשה מבטא את כלליות תוכנה, לכן דרך ניתוח המשמעות שבשמה, נבין את עומק הדברים ואת משמעותם בנפש האדם. הפרשה נפתחת בפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו״. כידוע, השמות של הפרשות נקבעו ע״פ מנהג ישראל, לכן לכאורה, היה נדרש שהפרשה תקרא ״אמור אל הכוהנים״, מאחר ותוכן הדברים נוגע באיסור טומאת כוהנים ולכאורה אין זה עניין כללי שנוגע לכל עם ישראל, אך מאחר ושם הפרשה הוא רק ״אמור״ אנו מבינים שרב הנסתר על הגלוי ובעומקם של הדברים מצוייה הוראה כללית, שנוגעת לכל אדם ואדם מישראל.

עוד יש להבין, מדוע נכתב ״אמור״ ולא ״דבר״ ? הרי את הציווי האלוקי שמשה מעביר לעם ישראל, הוא מוסר בדיבור, ולכן צריך להבין מדוע נכתב דווקא ״אמור״ ומה הוא ההבדל שבין ״אמור״ ו״דבר״.

הדיבור הוא ׳לשון קשה׳ (מכות יא׳ רע״א. ספרי ופרש״י בהעלותך יב׳ א׳) והאמירה היא ׳לשון רכה׳ (מכילתא ופרש״י יתרו יט׳ ג׳), ומה הוא ההבדל שבין ׳לשון קשה׳ ו׳לשון רכה׳ ? בדיבור - אנו מוצאים את ההתעסקות בשבירת הרע, בהוכחת החטא, כדי להביא לסילוקו, לעומת זאת, באמירה - אנו מוצאים את ההתעסקות בטוב, כך ע״י העצמתו וגילויו של הטוב, הרע נעלם מעצמו, מבלי שנצטרך להתעסק בו כלל. אלו הן שתי בחינות בגילוי האור האלוקי ע״י עבודת האדם, שמצד אחד יכול להוכיח את חבירו ומצד שני הוא יכול לראות בו רק את הטוב ובדרך ממילא מעט מהאור מגרש הרבה מהחושך.

מאחר ותפקידם של הכוהנים להשרות קדושה מיוחדת על כל העם, אנו נוכחים לראות שהקב״ה בוחר דווקא בבחינה של העצמת הטוב שקיים באדם, כדרך נכונה וכהוראה שתפקידה לשמור על טהרת הקדושה, מצד אחד אצל הכוהנים עצמם, ומצד שני כדרך פעולה של הכוהנים מול בניהם ומול כל איש מישראל.

בפסוק שפותח את הפרשה ישנה כפילות תוכן, פעם אחת ״אמור אל הכוהנים״ ופעם שניה ״ואמרת אליהם״, בכפילות זו מצוי העניין הכללי שמביא שם הפרשה, שכאמור, אינו מתייחס אל הכוהנים בלבד, אלא נוגע לכל ישראל. חז״ל מבארים את פסוק - ״להזהיר גדולים על הקטנים״, מכאן אפשר להבין שהכוונה היא שעל הכוהנים לחנך את בניהם ולהדריך אותם בכל הנוגע לאיסור טומאת כוהנים, כדי שלא יטמאו וכך במקום להשרות קדושה על ישראל, הם עלולים להשרות את היפך הדבר חס וחלילה. מאחר והבנו כי הפרשה נוגעת גם לכל עם ישראל ברמה הכללית, ולא רק לכוהנים ברמה הפרטית, לכן בהמשך הפרשה כאשר נכתב ״וידבר משה אל אהרון ואל בניו ואל כל בני ישראל״ רש״י מפרש - ״להזהיר בית דין על הכוהנים. משמע שכמו שהכוהנים מצווים להזהיר את ילדיהם, כדי שישמרו על קדושתם מתוך אמונה שמתמסרת לכל מה שמעל טעם ודעת, כגון טהרה, שהיא עניין רוחני שאינו נתפס בדעת, כך גם עם ישראל כולו נדרש לשמור על הכוהנים ולדווח לבית דין שיבקר ויוודא שאכן הדברים נשמרים בזהירות הנדרשת.

ניתן להבחין שמצד אחד הכוהנים נדרשים לדאוג לבניהם, כגדולים על קטנים, וכך לוודא את קיום תפקיד הכהונה, בהשראת קדושה על עם ישראל, ומצד שני עם ישראל, שהוא מקבל השפע מהכוהנים, הופך להיות זה שמשגיח עליהם והוא כגדולים על קטנים מולם, כאשר ההתייחסות היא לכללותו, כאשר המייצג שלו ככלל הוא בית הדין, שיתפקד כגדול על הכוהנים. וכיצד הגדולים אמורים להשגיח על הקטנים ? ע״פ לשון רש״י, ״להזהיר״, משמע להעצים את האור הטוב שקיים בהם, מתוך כף זכות, כפי שמשתמע בשמה של הפרשה בניסוח ״אמור״ שמבטא לשון רכה, וכך להעצים את האור והזוהר שחבוי בהם.

פרשת אמור נאמרת בימי ספירת העומר, בחודש אייר, שהוא החודש היחיד שבכל אחד ואחד מימיו ישנה מצווה שקשורה ביום עצמו, בה אנו סופרים (מלשון אבן ספיר, על דרך גילוי האור והזוהר) את עבודת האדם על מידותיו, כדי שיוכל לעלות לדרגה גבוהה יותר של שלמות וגילוי אור הנשמה. כבר בעניינו של החודש ניתן למצוא רמז לכך, שכן אייר מבטא (א)ברהם (י)צחק (י)עקב (ר)חל, כפי שידוע, הם מבטאים את סוד המרכבה, דרך הביטול הגמור שלהם לאלוקות, עד שהם מגלים דרכם את האור האלוקי במלוא תוקפו. מכאן ניתן להבין שבכל יהודי קיימת בחינה של כוהן, אותה אנו נדרשים לעורר, כפי שבחודש אייר ספירת העומר מעוררת את תיקון המידות, וכפי שבפרשתנו ישנה הוראה כללית לכל עם ישראל, והיא מובאת דרך השימוש בכוהנים כפרטים, שמייצגים את כללות העניין.

לכן מאחר ותפקידם של הכוהנים הוא להשרות קדושה על עם ישראל, כך בחינת הכוהן שבכל אדם מישראל, תפקידה להשרות קדושה על כל האיברים בגופו. עצם הנשמה האלוקית דבקה תמיד בקב״ה והיא חלק אלוקה ממעל ממש, אך בנקודה שבה עצם הנשמה מתגלה, הנקודה במוח, שבה מתקבלת ׳החכמה שבנפש׳, יכול להיות מצב שדורש התעוררות, כפי שנכתב ״אני ישנה וליבי ער״, משמע שעל אף שמורגשות הגילוי והדבקות בקב״ה נמצא במצב רדום, הרי שאין זה אומר שהוא לא קיים, אלא שנדרש לעורר אותו! באותו האופן שבו נדרשים הכוהנים לעורר את בניהם, בלשון הרכה של האמירה, להעצים את הטוב שבהם, עד שיאיר הזוהר שבהם, וכך גם בכל יהודי, ע״י זה שתתעורר בו בחינת הכוהן שבנפשו האלוקית, הבחינה שתפקידה להשרות קדושה על גופו.

גם אם האדם התרגל ללכת בדרכים לא טובות, התורה מדריכה אותנו ונותנת לנו הוראה נצחית, שעל ידי ההתמקדות בטוב שמסתתר בו ועל ידי זה שנדון אותו לכף זכות, נוכל לעורר את בחינת הכוהן שקיימת בו תמיד באופן שלם, וכל מה שנדרש זה להעיר אותה משנתה, כדי שתאיר ותגלה בו את שייכותו לתורה ומצוות ולדבקות בקב״ה.

קטגוריה: אקטואליה