פרשת השבוע, פרשת בהר, מביאה בפנינו את הסוד המופלא של הר סיני, שהוא הצורך בשמיטה, כדי לגלות את המקום העליון, וע״י קיום התורה שניתנה לנו בהר סיני ומצוותיה, לגלות את היכולת המופלאה שיש ב״נשיאת הפכים״, היא ההשגה בכך שהכל אחד והכל מאת ה׳ יתברך.

שם הפרשה, ״בהר״, מבטא את כלליות עניינה של הפרשה, שמצד אחד עניינו של ההר זה גובהו מעל פני המישור ובטח מעל נמיכותם של העמק והמישור, אך מצד שני בפרשה מסופר על מצוות השמיטה, שעניינה שחרור והפיכת דבר שבבעלות כלשהי להיות הפקר. כיצד גובהו של ההר מתקשר עם עניין השמיטה ? וכיצד מצוות השמיטה, שניתן לקיים רק בארץ ישראל ולא במדבר, שם היו בני ישראל באותו הזמן, קשורה עם עניינו של ההר ?

הכוונה בהר, היא כמובן להר סיני, שעליו ניתנה לנו התורה, אך להר סיני תכונה ייחודית ששונה מכל יתר ההרים, כפי שמספרים חז״ל, שברגע שהקב״ה החליט לתת את התורה, החלו כל ההרים לריב, כל אחד מהם ציין את מעלותיו, כדי שה׳ יבחר בו להיות ההר שעליו תינתן התורה, אך הקב״ה בחר בהר סיני וזאת משום שהוא הנמוך ביותר מכל ההרים! כך מתקיימת בו התכונה שאליה נדרש היהודי, מצד אחד להכיר ברוממותו מעל אומות העולם, שיש בו התנשאות של קדושה, אך מצד שני, שתהיה בו הענווה, שהוא הנמוך ביותר מכל אותם גבוהים. את רוממותו הוא ינצל כדי לגייס תוקף ועוז בכל הקשור לקיום התורה ומצוותיה, זאת בגלל שהוא עבד של ה׳ והוא שפל אל מול רצונו. הרי שאם לא תהיה בו ההכרה בבחינת ההר שבו, כיצד ימצא תוקף ונחישות, לעמוד מול הקשיים הרבים, להתגבר על היצר הרע ולזכך את העולם ככלי לאורו של הקב״ה ? אך מאחר וכל עניין הרוממות שבו, מגיע כדי שיוכל להתבטל לרצון העליון, הוא חייב להיות ההר הנמוך ביותר וכך לא יחטא ב״כוחי ועוצם ידי״, ויזכור תמיד שכוח הרוממות ניתן לו על מנת לגלות את השפלות והביטול, את הענווה, שכמו הקב״ה ״במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו״.

מצוות השמיטה נוגעת במקום הנמוך ביותר, עבודת האדמה, שמבטאת את הגשמיות הפשוטה, את הצורך בגידולי מאכל, כדי שהאדם יוכל לקיים את מציאותו הגשמית בעולם, אך מאחר ותפקידו של היהודי הוא החדרת אלוקות וקדושה בכל העניינים הגשמיים, שכן נתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, המצווה מורה (תורה מלשון הוראה) כיצד על היהודי לקיים את המלאכה, באופן שיבטא את רצונו של ה׳ ויחדיר קדושה מהמקום הגבוה ביותר, עד לנמוך ביותר.

אך למה בחרה התורה דווקא במצווה זו, שניתן לקיים רק בארץ ישראל, כדי לבטא את עניין נשיאת ההפכים, שמובא גם בשמה של הפרשה ? היה הגיוני יותר להביא את הרעיון במצווה שניתן לקיים גם בהר סיני, במדבר, והרי שבמדבר לא שייכת עבודה של זריעה וחרישה.. במצוות השמיטה מובא עניין כללי, שתקף לגבי עניינה של התורה כולה! כפי שידוע לנו, שכל חידוש שעתיד לחדש תלמיד חכם, ניתן למשה בהר סיני, כך באה התורה להראות לנו את כוחה, שכבר במדבר, בהר סיני, מובאת בפנינו המצווה שנוגעת בעבודת האדמה בארץ ישראל, על כל פרטיה, למרות שבני ישראל עוד רחוקים לכאורה מהיכולת לקיימה בפועל ממש.

היכולת המופלאה שמתגלה בפני בני ישראל, יכולת התורה לראות את העתיד הרחוק, באופן כל כך מפורט ומדויק, מעוררת בהם את היראה, שהרי היראה היא תולדה של הבינה, היכולת להתבונן בפרטים ולברר אותם, עד לגילוי האור שחבוי בהם. כפי שמביא הבעל שם טוב, שיציאת מצריים ע״י משה רבינו, היא גילוי אור הנוקבא, אור הנקבה, שמתאפיינת בבינה יתרה, ביכולת לברר ולזכך עד הפרט הקטן ביותר וכך לגרום להתהוות הכלים, ככלים מתוקנים לאור של העתיד לבוא, שכן יציאת מצריים על ידי משיח צדקנו, תהיה גילוי אור הזכר, הוא אורו של הקב״ה, באופן של אורות בכלים.

מצוות השמיטה ביחסה להר סיני ולמעמד קבלת התורה, מבטאת את כל אלו, כאשר לאחר שש שנות עבודה, נדרש היהודי לקדש את האדמה ולהפסיק מעבודת האדמה, ובשנה זו, שנת השמיטה, כל יבולו יהיה הפקר ויהיה מותר לכל. שש השנים שבהם הוא עובד את האדמה, מבטאים את העבודה בתורה ומצוות, כשהוא מברר את צרכיו הגשמיים ואת נפשו הבהמית, אדמה היא אדם ה׳, כפי שאדם הוא מלשון אדמה לעליון, כך בעבודת האדמה מתבטא חיבורו של האדם אל מקורו ושורשו העליון, בעבודה של זריעה וחרישה, כדי שיוכל להצמיח התחדשות של מציאות גשמית מזוככת, בה יוכל להתלבש האור האלוקי, כפי שמובטח לו שכבר בשנה השישית תתקבל הברכה והאדמה תתן יבול שיספיק לשלוש שנים, השנה השישית, השנה השביעית שהיא שנת שמיטה בה היבול הפקר, וחלק מהשנה השמינית, עד שתצמח התבואה החדשה.

בשנה השביעית, שנת השמיטה, מקדשים את האדמה וכל התבואה הפקר לכל, פה מתבטאת הערבות ההדדית, שהרי גם המדבר הוא שטח הפקר, שאינו בבעלות של עם מסויים, ומתוך תחושת ההפקר שהייתה לעם ישראל, כאשר הם נתונים להוראותיו של משה, שרועה אותם נאמנה בשטח הפקר, ע״פ ציווי אלוקי, הם יכלו להגיע לרמת הביטול והאחדות הנדרשת, כאיש אחד בלב אחד, ולכן היו מוכנים לקבלת התורה, שהייתה כהפקר לכל, משמע שלמרות קבלתה מפי העליון, גם התחתון ביותר מבני ישראל יכל לקבלה. וכפי ששנת השמיטה היא לא דבר שניתן לקיימו מייד, הרי שרק שש שנים לאחר ההגעה לארץ ניתן לקיימה, כך התהליך שהתורה ומצוותיה יפעלו בבני ישראל, בזיכוך גופם ונפשם הבהמית ככלי לאלוקות. וכפי שהכתוב מתאר את שנת השמיטה ״ושבתה הארץ שבת לה׳״, שכן עניינה של השבת הוא גילוי כבוד ה׳, שנובע מהיראה אליו יתברך, וכך ניתן להיות כלי לעונג שמתגלה ביהודי בשבת, וזאת רק כאשר את ששת הימים שלפני השבת, כמו גם ששת השנים שלפני השמיטה, וכמו גם הגלות שלפני הגאולה, יקיים היהודי מתוך הרגשת שליחות, מלאה בנחישות ועוז בקיום התורה ומצוותיה, ע״י הרוממות והענווה שבו, בחינת ההר, שהיא כהכנה למה שעתיד לבוא, כשיגשים את ייעודו ויזכה לקיים את מצוות השמיטה בארץ המובטחת, היא ההתעלות הרוחנית שבשנת השמיטה, בחינת השבת, שקודש היא לה׳, לגילוי אורו העליון, מעלה מעלה עד אין קץ, במקום הכי תחתון, קבלת פרטי מצוות השמיטה במדבר, שאינו ניתן לחרישה וזריעה, מטה מטה עד אין תכלית. כך החול מטרתו היא גילוי הקודש, הגבוה מטרתו היא הנמוך, והגשמי מטרתו להיות כלי ומקדש להשראת השכינה.

קטגוריה: אקטואליה