אויביו הפוליטיים (הרבים) הניחו שנאה ותחרות בצד, והדגישו את צדדיו ומעשיו היפים של אריק למען המדינה. הימניים הזכירו את ראשית דרכו, והשמאלנים דווקא את אחרית ימיו.

היו כאלה שרק התייחסו לאריק כאיש משפחה, שכן לאורך כל הקריירה הן הצבאית והן הפוליטית שלו, היה נתון לחילוקי דעות רבים.
הימניים שעדיין כאובים על הגירוש או כפי שאריק כינהו ״ההתנתקות״, כאובים ומפוחדים לקראת ה״שלום״ שנתניהו וקרי מכינים לנו, שככל שהוא עטוף בעלטה ומשברי חלקי מידע רק החשש גובר...

אחרים העלו בזיכרון, שיום פטירתו של אריק, הנו בדיוק אחר עשור שנים (לפי תאריך עברי) מהכרזתו הראשונה של אריק על הגירוש מגוש קטיף.

השמאלניים, הנמצאים עתה במקום חלש כבר קדנציה שנייה שראשות הממשלה בידי הליכוד, וטרם מצאו אישיות שתהווה מתחרה אם לא מחליף לנתניהו. הדגישו את מנהיגותו של אריק כמי שידע לקבל החלטות גם אם כואבות, ואף אם איבד משום כך את אהדת מצביעיו, מה שאין בנמצא כיום במנהיגנו, ורמזו, ברמז דק כהיקף חגורתו של אריק לנתניהו...

הערבים תושבי עזה, יצאו לרחובות העיר לחגוג על לכתו של האיש שהטיל את אימתו, על ידי ידו הארוכה בדמות גדוד 101 שהטיל חיתתו על מרצחים ומחבלים. למרות שנראה שהיה עליהם לצאת לרקוד כבר לפני 8 שנים, או בהיבחרו לראשות הממשלה, עת אמר ״מה שרואים מכאן לא רואים משם״, ושינה את עמדתו האידאולוגית.

כך או כך נראה שחגיגות אלו הינם ההספד האמיתי האותנטי, ללא מחוות פוליטיות מזויפות, הספד המוקיר במעט את פועלו וזכויותיו של אריק שרון, כמנהיג שדאג לעמו, כמנהיג שיודע ש״אם אין אני לי, מי לי״..

קטגוריה: אקטואליה