צום העשרה בטבת, הוא אחד מארבעה ימים בשנה, המציינים לנו תקופות חשוכות בהיסטוריה היהודית. שלושת הימים האחרים הנם: תשעה באב (יום חורבנם של בית ראשון ובית שני), י"ז בתמוז (היום בו פרצו טיטוס ולגיונות הרומאים את חומות ירושלים, בשנת 70 לספירה), וג' בתשרי (יום המציין את הירצחו של גדליה בן אחיקם, המושל היהודי ביהודה, מטעם בבל). כאמור בנביא זכריה (ח, יח-יט) "ויהי דבר ה' צבא-ות אלי לאמר: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

צום העשירי- זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל (בחרבן בית ראשון) על ירושלים. שנאמר (יחזקאל כד'):ויהי דבר ה' אלי בחודש העשירי בעשור לחודש: בן אדם: כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה". (ראש השנה יח,ב).

השנה, חל עשרה בטבת ביום שישי. בהלכות תעניות, (פרק ה,ה) כותב הרמב"ם: צום שחל להיות בערב שבת, מתענים בערב שבת.

הבית יוסף על הטור בסימן (תק"נ כותב): עשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות. שאפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו: בעצם היום הזה. כמו ביום הכיפורים. (בפועל, עשרה בטבת אינו חל אף פעם בשבת) מכל הצומות, היחיד שייתכן שיחול ביום שישי הוא צום עשרה בטבת. ולפי דברי הרמב"ם דלעיל, מתענים ביום שישי.

ההלכות למעשה ביום זה:

א. תחילת הצום, ביום שישי לפנות בוקר, בשעה 04:54 זמן עלות השחר.

ב. שחרית כמו בכל צום. קוראים בתורה ויחל, סליחות לפי המנהגים.

ג. גם במנחה קוראים בתורה. אם מתפללים מנחה קטנה, משעה 14:35 והלאה, הכוהנים עולים לדוכן.

ד. מתפללים קבלת שבת וערבית, כרגיל, אם לא יבנה עד אז בית המקדש, נצום עד לאחר צאת הכוכבים ושוברים את הצום בקידוש של ליל שבת.

ה. "חולה" פטור מלצום. הפטור מלצום רשאי לאכול ולשתות ללא הגבלת כמות, כמה שהוא צריך

ו.הגדרת חולה היא: חלה כל גופו או נפל למשכב. לכן, מי שיש לו חום, או כאב ראש חזק (מיגרנה) וכדומה, מוגדר כ"חולה בכל גופו" והוא פטור מלצום.

ז. מעוברות או מניקות פטורות מהצום. אולם, המנהג הוא שהן מתחילות לצום, ואם חשות חולשה (מעבר לחולשה הרגילה שמחמת הצום), תשבורנה את הצום מיד.

עשרה בטבת, מציין את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר, מלך בבל על ירושלים ואת תחילתו של הקרב, שבסופו נחרבו ירושלים ובית המקדש ועם ישראל הוגלה לבבל למשך 70 שנה. אנו מוצאים תיעוד לעשרה בטבת, כבר בדבריו של הנביא יחזקאל, שהוגלה לבבל, כחלק מקבוצת הגולים הראשונה שנשלחה לשם בידי נבוכדנצר, 11 שנים לפני חורבן בית המקדש עצמו. כאמור, בשל חומרתו של צום זה, נוהגים לקיימו גם כאשר הוא חל בערב שבת כבשנה זו, לעומת שאר ימי הצום, שמועדיהם עשויים להשתנות בהתאם לשבת.

חומרת צום עשרה בטבת, שימת המצור על ירושלים, נתפשת במבט יהודי לא כגורם החורבן וגלות העם מעל אדמתו בלבד, אלא כתחילתה של גלות רוחנית. כאמור ביום י"ז בתמוז נבקעו החומות, וב-ט' באב נחרב הבית, ימים אלו הוקבעו לתענית וקינה, כי בימים אלו החלה הגלות אבל יום י' בטבת, שאז נבוכדנצר פתח במצור סביב ירושלים, ומצור זה נמשך שנים עד שהובקעה העיר, בעיר היו חנויות מלאות מזון וכל טוב, בורות המים עלו על גדותיהם ודלת אוצרותיהם נאנקו מרוב עומס. ....גם היום ירושלים הייתה נצורה, לאחר שנחסמו כל הדרכים והגישות עקב השלג שנערם..

בעיר ירושלים אין שדות או כרמים, היא מתקיימת מייבוא ומה שמכנסת מסביבתה אל תחומה, מעת השמת המצור נחתם דינה! – היא תיפול בעת שיכלו אנשיה את כל היבוא שברשותם, העיר כבר עומדת על "זמן שאול", אם לא יתרחש איזה מהלך מהפכני, וימשיכו להכניס אל תחומה את הנדרש להחיות את אנשיה.

לכן יום י' בטבת נקבע כיום התחלת הגלות, ועיקר הגלות, הגלות הרוחנית, בעת שבית המקדש היה עומד על תילו, והיו ישראל באים להקריב בו קורבנותיהם – היה הבית מהווה קשת רחבה שכל יהודי באשר הוא היה מוצא בו את ייעודו, כל אחד עבד את בוראו לפי דרכו והשגותיו. כמשל לזה, (יומא, די"ב ע"א) "ירושלים לא נחלקה לשבטים" שהכל שווים בה. "ברוב עם הדרת מלך" – שמריבוי האנשים השונים, וכפי שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהן שוות, זו הייתה ההמלכה והעבודת הבורא

והבטחת הנביא זכריה "כה אמר ה' צבא-ות, .. וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", השמחה אינה לבד על שיבת העם לאדמתו אלא למציאת יעודו ודרכו של כל יחיד בעבודת הבורא.
הרב פינקוס זצ"ל היה מבאר את נוסח התפילה "יה"ר מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – "חלקנו" יכול להתפרש כגורלנו-עתידנו, שיהיה בתורה. אבל ביאר הסבר נוסף :חלקנו" כל אחד לפי חלקו ודרכו המתאימה לו, שאזי לעתיד לבוא דרכו תוברר לו.

קטגוריה: אקטואליה