פרשת השבוע, פרשת כי תצא, מביאה בפנינו שני קווים מרכזיים שמציגים את המלחמה שעל היהודי להילחם בעולם הזה - מצד אחד המלחמה הפרטית, ומצד שני המלחמה הכללית והמשותפת לעם ישראל כולו. מלחמה זו מבטאת את כיבוש הארץ, משמע כיבוש הגוף והחומריות שבעולם, עד לכדי ההגעה ל"ארץ ישראל", זו הישיבה בנחת ובשלום, כפי שמובא בפרשה הבאה – פרשת תבוא.

בגלל שעניין הפרשות בתורה הוא דבר נצחי, ישנו קשר חד וברור בין רצף הפרשות, זאת על אף שאין מוקדם ומאוחר בתורה. מובן שמטרת היציאה למלחמה, כפי שמובא בפרשתנו, זו השיבה אל הארץ, כפי שמובא בפרשה הבאה. אך נדרשת השאלה – מדוע חייבת להקדים המלחמה לשיבה ? והרי שרש"י מפרש שמדובר במלחמת רשות, אם כך אין זו מלחמת חובה, לכן איך ייתכן שמדובר בהוראה נצחית ?

הפרשה נפתחת בפסוק - "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו". שמה של הפרשה - "תצא", מבטא את עניינה הכללי, ועל ידי הבנת המילה "תצא" נוכל להבין את המשמעויות הנצחיות שמובאות בפנינו כהוראה לכל הדורות.

במסכת שבת דף ק"ד, א', מובא עניינן של האותיות, ומכך ניתן להבין את משמעות המילה "תצא", ואת מה שחבוי בתוכה בהקשר לפרשתנו. האות הראשונה - "תו", עניינה הוא 'אמת'. זאת בגלל שהיא האחרונה מבין האותיות כולן. היא מבטאת את עניינה של האמת, שדורשת ניתוח שלם ומלא של כל העובדות, ורק לאחר שהתמונה כולה מתקבלת, אז יכולה האמת לאמיתה לצאת אל האור. האות השנייה - "צדי", עניינה הוא צדיק כפוף. זאת בגלל נכונותו של הצדיק להיות כנוע ועניו אל מול הבורא. האות מורכבת מ-נ' כפופה שמסמלת את הענווה, זאת כדי לאפשר לאות – י', שמסמלת את גילוי הבורא, לשכון מעליה. האות השלישית – "אלף", עניינה הוא 'אלופו של עולם', הקב"ה בעצמו ממש, שממנו ניתן לקבל את החכמה האלוקית ולנתח אותה על פרטיה לבינה, דעת, וכו'..

אם כך, ניתן להבין שעניין היציאה מבטא את האמת השלמה שיכולה להגיע רק כאשר היהודי עניו וכפוף לדבר ה', ואז יוכל להיות כלי לגילוי האלוקות הנעלה ביותר, מהותו ועצמותו של ה' יתברך.

העניין שמובא במילה "תצא" מציג את השלמות שיכולה להתקבל אך ורק כאשר הדברים מובאים מהסוף להתחלה. קודם כל מובאת האות – ת', ואז דרך מידת הענווה והביטול לדבר ה', נוכל להגיע לגילוי שיש באות א'. משמעות הדבר היא שהעיקר והתכלית הוא דווקא הסוף, הדבר האחרון, זה שלכאורה נראה לנו הנמוך וחסר החשיבות ביותר. פה נרמזת לנו תכלית בריאת העולם שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. דווקא העולם הגשמי, הגוף והחומר, הם התכלית והמטרה שבתוכם עלינו לעבוד כצדיק עניו, על מנת שנוכל לגלות את הגילוי הנעלה ביותר.

עניינה של היציאה למלחמה מובא בשתי פנים – מצד אחד עצם יציאתה של הנשמה מהקב"ה עצמו, שנפח בה רוח חיה ושלח אותה בסדר המדרגות אל העולם הגשמי, עד שהיא תתלבש בגוף. והרי שלפני כל זה היא הייתה כלולה בקב"ה עצמו ממש, ולאחר ההתלבשות בגוף היא צריכה להילחם בחומריות הגשמית ובנפש הבהמית, כדי שתוכל לזכך את החומר עד שהוא יתבטל לאלוקות ודרכו יתגלה אורה של הנשמה כפי שהייתה כלולה במקורה. ומצד שני – המלחמה הכללית, ההגעה ממציאות כללית של גלות וחרבן לשלמות הנצחית שיש בגאולה, זו שתבוא ע"י משיח צדקנו. והרי שגם בימי שלמה המלך שרר שלום בעולם, אך זו עדיין הייתה מציאות של גלות, ולכן אין פה את העניין הנצחי שיבוא בעתיד לבוא עם בניין בית המקדש השלישי.

בפן הראשון, הפרטי, יש לאדם את המלחמה האישית שלו, הוא נדרש לכבוש את יצרו ולהכניע את נפשו הבהמית שתהיה כפופה ובטלה לנפש האלוקית. אך גם אם הצליח לעשות זאת והתעלה לדרגה של צדיק גמור, הוא עדיין חי בגלות ולכן דומה הדבר לשלום ששרר בימי שלמה, ואין זו השלמות הנצחית שנרמזת בעניינה של הפרשה. הצדיק הגמור צריך לדעת ולהבין שעליו לשאוף למימוש הרצון הנצחי של הקב"ה, לכן עליו לפעול גם מחוצה למקומו הפרטי כדי לעזור לזכך את יתר אחיו היהודים, השלמות שלו כאדם פרטי תלויה בשלמות שאליה יגיעו עם ישראל כולו! הרי שרק כאשר תעבור רוח הטומאה מן הארץ ויבלע המוות לנצח, אז יהיה הגילוי השלם והמלא, אז תוכל להתממש השיבה האמיתית לארץ הגשמית, בין אם בגוף של היהודי כפרט, ובין אם בארץ ישראל כולה, ביישוב האדמה ובניין בית המקדש השלישי והנצחי.

אך לא מובן הדבר לגמרי, כי הרי שהיהודי מחויב לשמש את קונו, לכן אין זו ממש מלחמת רשות, זו מלחמה שיש לנו חובה להילחם אותה. מעניין זה ניתן להבין כיצד דווקא מהפעולה במקום התחתון ביותר, הסוף שאותו מבטאת האות ת' במילה "תצא", ניתן להגיע לגילוי הנעלה ביותר – מהותו ועצמותו של הקב"ה ממש.

הקב"ה הוא כל יכול, הוא יכול לבחור להאיר והוא יכול לבחור גם שלא להאיר. הוא לא מחויב בדבר, והוא זה שמחליט איך הדברים ייעשו. למעשה אפילו את בריאת העולם הוא פעל דרך הצימצום של אורו, משמע שדווקא דרך ביטוי הכוח שלו לצמצם ולא להאיר, הוא ברא עולם גשמי ותחתון שבו הוא מתאווה להאיר את אורו. לכן על מנת שאותו גילוי נעלה, גילוי היכולת להאיר ולא להאיר, יתגלה דרך היהודי – חייבת להיות זו מלחמת רשות. היהודי חייב לבחור בקיום התורה והמצוות מצד בחירתו החופשית! וברגע שיבחר מצידו ומצד בחירתו כרשות, ויבטל את יישותו כצדיק עניו שבטל להוראות התורה, אז יוכל להביא את העולם הגשמי והתחתון, את האות – ת', לגילוי הנעלה שיאיר דרכה אלופו של עולם – האות א'. משמע שכדי שיהיה גילוי הגאולה חייבת להקדים לו הגלות, וכדי שאדם יתבטל לחובתו ממקום של אמת חייבת להקדים לה הרשות לבחור בחובה שבה הוא מחויב. והרי שזו המלחמה שאותה היהודי כפרט, ועם ישראל ככלל, נלחמים. המלחמה בגשמיות וחומריות העולם, שהיום בזמן הגלות יש לנשמה מעלה יתרה עליהם, אך בזמן הגאולה האמיתית והשלמה דווקא להם, לגוף ולחומר, תהיה המעלה על הנשמה, כי הרי שהם התכלית והמטרה של הקב"ה כשברא את העולם, לגלות את מהותו ועצמותו בחומר עצמו ממש

קטגוריה: פרשת השבוע